|
|
|
איך יודעים שנגמר הקיץ?
אספר לכם.
הורדתי את כל הבגדים
נכנסתי למיטה
עם המאוורר הדולק כרגיל
כיסיתי את עצמי
ואז קלטתי
שקר לי.
חשבתי עם עצמי במשך כמה דקות
מה נעשה עכשיו?
נתמודד עם הקור
או שנצא מהמיטה?
ברוב קולות החלטנו
(אני ועצמי כמובן)
על כיבוי המאוורר
ומעבר חד ומהיר
משינה בעירום
לפיג'מות ארוכות.
הפלא ופלא
לא קר לי יותר.
כבר אמרתי לכם שאני שונאת את החורף?
שתינו שונאות אותו :)
תשעים וארבעה.
תשעים וארבעה ספרים המדף הספרים שלי.
אם כוללים את הספרים שלא נמצאים שם
(כמו הספרים שבעבודה ובבית אחר בו אני שוהה המון)
נגיע למספר מטורף
של תשעים ושמונה ספרים.
אתם קולטים את זה?
ספר ממוצע עולה יותר מ-90 שקלים
ואת רוב הספרים שלי קניתי המבצעים או בהנחות גדולות
אבל אם נתייחס לכל ספר לפי המחיר המומלץ לצרכן שלו
(זה שמוטבע מאחור)
לפי החישוב הזה
נכון לרגע זה
נמצאים במדף הספרים שלי
עשרת אלפים שקלים חדשים
בצורה של נייר ודיו.
וזה לא כולל את הספרים שהעפתי.
לא את כולם קראתי כמובן.
הספרים מסודרים לפי סדרות
ומחולקים לקטגוריות
ספרים שסיימתי
ספרים שהתחלתי וכנראה לא אסיים
וספרים שאני מחכה בקוצר רוח לקרוא.
את הספרים שסיימתי ולא אהבתי - העפתי כמובן.
זה כמובן לא הסוף.
יש אצלי ספרים שמחכים לספרי ההמשך שלהם
אותם בוודאי אזמין באינטרנט בקרוב
(השליח מאתר "עברית" כבר מכיר אותי לעומק ;))
אז לא סיימתי עם האובססיה.
עכשיו נשאלת השאלה החשובה ביותר שצריכה להישאל
כשאת מגלה כמה הוצאת על חתיכות נייר
האם אני משוגעת?
זה הגיוני?
זה הגיוני שעדיין לא נפגשנו
ועדיין
אני מפנטזת עליו ככה
חושבת עליו כל היום
מחכה להודעה ממנו
וחולמת עליו בלילה?
אתמול היה לי יום ממש קשה
לא רק בגלל המלחמה
והוא פשוט היה שם בשבילי
הוא דיבר איתי
הקשיב לי
הצחיק אותי
צחק איתי
הוא כל כך מקסים כשהוא צוחק.
כשביטלתי איתו את הדייט בשבת
(התחילה מלחמה וזה)
הוא אמר לי
"אני לא מפחד
ואם את רוצה
אני בא לאסוף אותך
אני פשוט לא יכול לחכות לראות אותך"
זה גבר אמיתי.
ביום שיהיה בטוח לצאת מהבתים
אני אזמין אותו לעוד דייט
כי למה לחכות?
הוא מחכה לי
ואני מחכה לו :)
חלמתי עליו כזה חלום אירוטי בלילה...
זה לחלוטין לא שפוי...
רוצים לשמוע? ;)
בעודי מתכוננת לי ליום שבת רגוע
בו אני לא מתאמנת
(לראשונה מזה כמה חודשים)
ומתכננת לישון עד מאוחר
(כי אין אימון הרי)
חמאס פותח בירי רקטות.
המדינה במצב חירום.
אני לא יודעת מה אתכם
אני תכננתי דייט להיום
עם גבר שעונה על כל הדרישות שלי
ואפילו יותר.
ועכשיו
אני נאלצת לבטל אותו
בגלל חמאס.
אתם קולטים?
אני מבטלת דייט בגלל חמאס.
ביטלתי מיליון דייטים
בגלל מיליון סיבות
אבל בחיים לא חשבתי שאני אבטל דייט
בגלל חמאס.
אם אני תופסת את החמאסניק שבגללו ביטלתי את הדייט שלי
אם המניאק הזה נופל לי בידיים
הוא יתחנן שיכניסו אותו לספא של שב"ס.
הוא יסכים לחתום ויתור ושיוציאו אותו להורג.
הוא ייכנע בשם איראן גם.
הלך עליו.
אם במקרה מצאתם אותו
בבקשה להפנות אותו אליי.
עד אז
שמרו על עצמכם.
אוהבת אתכם.
אני בדרך לביצוע perfect week.
תנו לי להסביר.
מכירים את הפרק הזה
בסדרה האגדית "איך פגשתי את אימא"
שבו ברני סטינסון
(דמות אגדית בפני עצמה)
מספר על השבוע המושלם שלו?
אצל ברני
שבוע מושלם אומר לזיין שבע בחורות שונות בשבעה ימים
אצלי לא בדיוק.
אצלי זה יותר בכיוון של
זיינתי את עצמי במשך שבעה ימים רצוף
ואני אסביר.
התאמנתי ברצף
מיום ראשון ועד היום
וכמובן שגם יש את מחר
לצערי הרב השבוע לא יהיה לי אימון בשבת :(
אבל זה דיי בסדר מבחינתי
כי בשבוע שעבר התאמנתי בשישי ושבת
אז בעיקרון
היום השלמתי רשמית את הperfect week שלי :)
ואין ולא הייתה מישהי
שמרגישה על גג העולם
כמו שאני עכשיו :)
אילו אתגרים אתם השלמתם השבוע?
אני סוטה.
אבל סוטה מלוכלכת כזו.
מהסוג שאנשים לא מאמינים שבאמת קיימים.
וכל פעם שאני משתפת מישהו בסטייה שלי
הוא נרתע ונבהל
ובעיקר תוהה
איך יכול להיות?
את הריח אני מזהה מקילומטרים.
הנשימה שלי מתגברת
הרוק שלי מאבד שליטה
האצבעות שלי חסרות מנוח
אבל אני חייבת להתאפק
רק עוד קצת.
עוברות דקות
שמרגישות כמו שעות
ואני לא יכולה להתאפק יותר
אני רצה לעבר הריח
הריח הממכר הזה
הריח שאני יכולה לחיות בתוכו
הדבר היחיד שאני רוצה להכניס לגוף שלי
כל יום
כל היום
בלי להפסיק
כי אני פשוט מכורה.
אין על ברוקולי מבושל :)
אני חושבת
שאף פעם לא אהיה מאושרת באמת.
לא נועדתי להיות מאושרת.
וזה בסדר
לא כולנו צריכים להיות מאושרים.
הכי קרוב שהיה לי לאושר
היה כשהייתי איתו.
למה?
כי הוא ידע שאני לא יכולה להיות מאושרת
אז הוא עשה הכל כדי להצליח.
הייתי מקולקלת כבר אז
ואני מקולקלת עד עכשיו.
האושר נשגב מבינתי
אני מודעת לכך
אני יכולה להיות שמחה
עצובה
צוחקת
בוכה
כועסת
זועמת
רגועה
עייפה
מותשת
אבל לא מאושרת.
כשהייתי איתו
באמת האמנתי שהוא יפצח את הקוד
שהוא יצליח לגרום לי אושר
וואו כמה שהוא ניסה...
הוא תמיד שימח אותי
תמיד ריגש אותי
אבל אף פעם
אף אחד
גם לא הוא
לא הצליח לעשות אותי מאושרת.
אני חושבת שאני חולה.
הדיסוננס הזה שבתוכי
כבר עובר כל גבול שפוי.
מצד אחד -
אני רוצה שתילחם בי.
אני רוצה שתקשור אותי
אני רוצה שתצליף בי
לא אכפת לי כמה חזק
הדם שלי יכול להשפריץ לכל עבר
תגרום לי לרעוד
לבכות
להתחנן לרחמים.
אני רוצה שתזיין אותי כמו חיה
עם כל הכאב ועם כל הדם
כשאתה עומד מאחוריי
מושך את הצוואר שלי למעלה
ממלא אותי לגמרי
חזק יותר
מהר יותר
כואב יותר
אגרסיבי יותר
פראי יותר
הכנעת את החיה שבי
כיבית את האש שלי
עכשיו פשוט תיקח את הפרס שלך
פשוט תשתמש בי כמו שאתה רואה לנכון
זה מגיע לך.
מצד שני -
אני רוצה שתשכב איתי במיטה בשקט
תנשק אותי לאט
תיגע בי במקומות העדינים
תתחכך בי בעדינות
תלטף את כל כולי
אני מבטיחה לתת לך את כל כולי
לתת לך את מה ששייך לך
לתת לך להיכנס אליי בשקט
הכי לאט
הכי רגוע
הכי שליו
להפוך להיות חלק בלתי נפרד ממך
לגנוח לך בשקט
למלא את החדר באווירה הנכונה שלנו
להיכנע לך בלי שום מאבק.
אני אולי שלך
אבל גם אתה שלי.
אפשר לבטל את אחד הצדדים בי?
או לחילופין
האם קיים מישהו שיכול להיות שניהם?
האמת שאני קצת מתגעגעת
למה שהיה לנו פעם.
מתי קלטתי שזה חסר לי?
ממש עכשיו.
אני שוכבת במיטה
בעירום כמעט מלא
(רק עם תחתונים)
וחושבת לעצמי
"איזה באסה שנגמר הקיץ
אי אפשר לשים יותר בגדים קצרים".
ותוך כדי שאני מעבירה לעצמי יד על הרגל
אני נזכרת בזה שזה מה שהוא היה עושה.
הוא היה מטורף על הגוף שלי
כל חתיכת שומן הייתה במקום הנכון בעיניו.
אבל הכי אני מתגעגעת
לריבים שלנו על הבגדים שלי.
זה דפוק.
אבל אני מתגעגעת לזה שהוא היה מסתכל עליי
ורותח מעצבים.
"מה את לובשת?!
למה כל התחת שלך בחוץ?!"
או לחילופין
"למה רואים לך את החזייה ככה?!"
וואו.
כמה שאני נהניתי.
הריב היה מתלהט
הוא היה צורח שאני לא יכולה להסתובב ככה
אני הייתי צורחת שזה הגוף שלי ורק שלי.
ואז...
ואז הוא היה אומר לי
"לא.
זה הגוף שלי
לא שלך
ואף אחד לא צריך לראות".
זה בערך השלב שהייתי נמסה בו.
בסוף היינו מגיעים לפשרה
הייתי שמה ג'קט או משהו
מכסה חלק מהעור
וחושפת חלק אחר.
כשהוא היה רואה חלק חשוף
הוא בדרך כלל היה תופס בו
כי זה שלו הרי
למה שלא יעשה את זה? :)
אוחחחחח אלו הריבים שאני רוצה בקשר שלי.
לזה אני הכי מתגעגעת :)
כאב של פרידה.
זה מה שאני מרגישה עכשיו.
אני נאלצת להיפרד ממנה
מהמנטורית שלי
זו שנתנה לי את הכלים הראשונים להצלחה
זו שבנתה לי בסיס חזק ויציב
זו שהסבירה לי
שהכאב יעבור
אבל הסיפוק יישאר לנצח.
ממנה אני נאלצת להיפרד.
ההיגיון אומר שהייתי צריכה לעזוב אותה ברגע שנפרדתי ממנו.
בכל זאת
היא יושבת בטריטוריה שלו
וההגעה אליה הייתה מסורבלת ומאריכה לי את היום.
אבל אני רגשנית מדי בשביל לפעול עם היגיון
אז נשארתי איתה.
במשך שעתיים בשבוע היא נתנה לי הכוונה
כלים להמשיך ולהתמיד
הרימה אותי מהרצפה
(לפעמים גם פיזית)
ותמיד אמרה לי
"זה כואב?
יופי.
בדיוק שם זה צריך לכאוב.
את מתקדמת נהדר".
באמת הרגשתי נהדר איתה.
יצאתי משם היום בהבנה
שאני לא יודעת מתי אחזור
ואם בכלל.
בחצי השנה הקרובה לא אהיה אצלה
אולי בעוד חצי שנה
דברים ישתנו
ואז יהיה אפשר להחזיר את המצב לקדמותו.
עד אז
אני שולחת לה נשיקה וחיבוק
מאחלת לה שתמיד תשמור על הגישה החיובית שלה
ובעיקר מבקשת סליחה
גם ממנה
על שעזבתי
אבל גם מעצמי
שהרשיתי לעצמי להיקשר למקום
שאף פעם לא באמת יהיה שלי.
איך מכבים את הרגשות האלו?
איך מפסיקים את הדמעות?
שואלת בשביל חברה.
