בתקופה האחרונה
התמודדתי עם שברון לב.
כל עוקב הדוק של הבלוג שלי מכיר את הסיפורים
עם הטיסה
עם הבחורה המחליפה
עם הכאב שחוויתי לאורך השנים
והכאב היותר גדול כשנאלצתי לשחרר אותך.
ההתחלה הייתה נוראית.
לך הייתה בחורה שרצתה אותך מהרגע הראשון
וגם אם לא אהבת אותה
להתנחם בזרועותיה של אישה
תמיד עדיף מאשר להיות לבד.
הסטנדרטים שלי קצת יותר גבוהים.
כלומר
הכרתי אנשים
אבל אף אחד לא מילא בי צורך.
ניסיתי לצאת
ניסיתי להכיר
שיחות קלילות
מפגשים בערב
לפני אימונים
אחרי אימונים
סופי שבוע
מתי שרק אפשר.
עשיתי הכל כדי לא להישאר לבד עם המחשבות שלי.
יום אחד הבנתי שזה לא עובד.
השיטה המפגרת הזו של למצוא מי שיעביר לי את הזמן
זה לא באמת יכול למלא את החלל.
זו הכחשה ותו לא.
אז לקחתי הפסקה מהמרוץ.
התאבלתי עליך.
ובמקביל
חגגתי לידה מחדש.
הבטחתי לעצמי
שאם איבדתי את מי שהייתי איתך
לפחות אהיה הגרסה הטובה ביותר של עצמי.
אני אתאמן כדי להיות הכי טובה במה שאני אוהבת.
אני אלמד כדי להיות הכי משכילה שאפשר.
אני אישן ואוכל טוב כדי להיות הכי בריאה.
אני אנשום עמוק.
אני אטפל בכעסים שלי.
אטפל בפחדים שלי.
בסוף התהליך
אני לא אזהה את עצמי
אני אהיה אישה חדשה.
התהליך לא הסתיים.
אני עדיין לא ברמה הספורטיבית שאני רוצה.
עדיין לא סיימתי ללמוד.
עדיין לא בריאה לגמרי.
עדיין סובלת מכעסים.
אבל לפחות אני מודעת לכך
ומודעות
זה הצעד הראשון
הפתרון הבעיה.
לקחתי הפסקה ממציאת השותף לחיים.
התמקדתי בעצמי.
האמנתי שאני לא צריכה למצוא אותו
כי הוא ימצא אותי.
וככל שהימים עוברים
וככל שאנחנו צוללים עמוק יותר
אחד לתוך המוח המעוות של השנייה
אני מרגישה כאילו
יש סיכוי קטן
שאולי הוא כבר מצא אותי.
למרות שהכל מאוד ראשוני
והכל מאוד בחיתולים
הוא החזיר לי משהו שלא היה לי הרבה זמן.
תקווה.
ועל זה
אהיה חייבת לו לעד.
תודה על כל מה שאתה בשבילי :)
