צרחתי על שואב האבק.
מה אני אעשה?
הוא ביקש ממני לרוקן את מיכל האבק
וכשהייתי להוציא אותו
הוא סירב לצאת.
ככה במשך כמה פעמים
עד שאיבדתי שליטה.
ואז צרחתי.
בקולי קולות.
צרחה של זעם
של כעס
של כאב
של תסכול
של ייאוש.
ההורים שלי טסו לחופשה לכבוד יום ההולדת שלהם
שבוע וחצי בצד השני של העולם
וביקשו ממני להיות בבית
לשמור על הילדים.
זה כל כך מתיש.
כמה שאני לא עושה
כמה שאני לא נותנת
תמיד יש תלונות
תמיד אני אשמה
אומרים שאני הכי גרועה בעולם
כועסים עליי כאילו אני קבעתי שיש בית ספר מחר בבוקר.
והבית...
לא משנה כמה אני מנקה
הוא מלוכלך.
לא משנה כמה אני מסדרת
הוא מבולגן.
אני מוצאת את עצמי שוטפת כלים שוב ושוב
לפני רבע שעה שטפתי
איך הכיור שוב מלא?!
הכביסות לא נגמרות
המטלות השוטפות מתישות אותי.
יקומו החכמים ויגידו
"ככה זה כשגדולים
צריך לגדל ילדים
זה לא קל
אבל זה משהו שכולם צריכים לעבור".
צודקים.
אבל החכמים הגדולים שוכחים כמה דברים.
הראשון הוא שאלו לא הילדים שלי.
לא אני הבאתי אותם
לא אני בחרתי בהם
זכותי להרגיש את הנטל ולהתלונן עליו
אם לא אני ביקשתי אותו.
הדבר השני
ולא פחות חשוב
הוא שכמו שכולם יודעים
ברוב המקרים
את ילדים מגדלים זוג הורים.
שני אנשים שאוהבים אחד את השני
תומכים אחד בשני
ואני?
אני פה לבד.
מתמודדת עם הנטל שלא אני בחרתי
בלי מי שיהיה הכתף שלי לבכות עליה.
אז כן.
כשמיכל האבק של השואב לא יוצא
ברור שאני אצרח.