מה לעזאזל

בעודי משוטטת לי באחת האפליקציות

נתקלתי ברן.

הסתכלתי על התמונות טוב טוב.

אני לא מאמינה

זה באמת רן.

זה כל כך מצחיק אותי שזה רן.

מה?

לא סיפרתי לכם על רן?

אוי זה סיפור טוב.

בואו נעשה את זה כמו שצריך.

גבירותיי ורבותיי

זה הסיפור של רן.

רן התחיל איתי באינסטגרם קצת לפני שהייתי בת 18.

רן מאוד מצא חן בעיניי.

הוא היה מצחיק ושנון

היה כיף לדבר איתו

ולא יכולתי לחכות להכיר אותו לעומק.

אז נפגשנו.

וממש התאהבתי בו.

הוא בא לי בטוב.

ממש היה לי חשק לבן זוג באותה התקופה.

התחלנו לצאת.

אבל לרן הייתה בעיה קטנה.

רן שנא קעקועים.

מצד שני

אני אוהבת קעקועים.

היו לי כבר שניים

ותכננתי את הקעקוע הבא שלי.

קעקוע גדול מאוד

אחד שחלמתי עליו שנים.

רן מאוד התנגד.

חשבתי לעומק.

האם אני באמת רוצה גבר שיגביל את הקעקועים שלי?

ממש לא!

התכוונתי לסיים את הקשר בינינו.

אבל הוא הקדים אותי.

לפני שהספקתי לומר לו שאני לא רוצה להמשיך

הוא אמר את זה.

בכנות? הרגשתי הקלה.

אחרי שבוע גיליתי למה הוא רצה לסיים את הקשר.

הוא הכיר מישהי אחרת.

שכנעתי את עצמי שלא אכפת לי.

גם ככה רציתי להיפרד

מה זה משנה אם הוא נפרד כי הוא הכיר אחרת?

אבל בכנות?

זה שבר אותי.

רן זכה לתואר מיוחד ממני.

רן היה הגבר הראשון שגרם לי להגיד

"אני שונאת גברים.

כל הגברים שקרנים.

כל הגברים לא נאמנים.

אני לא רוצה אף גבר בחיים שלי יותר".

זה החזיק כמעט שנה.

ואז הכרתי את דוד

אבל לא היה כלום

אז זה לא ממש נחשב.

השנאה נשברה סופית

כששידכו ביני לבין הגבר ההוא

זה שהתארסתי אליו.

מה שמצחיק בכל הסיפור

זה שחוץ ממה שקרה עם רן

אף פעם לא האשמתי את כל הגברים בעולם שהם חארות.

רן היה הראשון והאחרון שגרם לי להרגיש ככה.

מעניין האם זה יקרה שוב :)