אני נקרעת בין שתיים.
הראשונה קמה בבוקר
יוצאת לעבודה
אולי להתאמן
ואם לא התאמנה בבוקר
בוודאי שתלך בערב.
זו שמחכה ל-18 באוקטובר בשקיקה
היא מזכירה לעצמה כמה היא אישה חזקה
כמה היא לא צריכה אף אחד
כמה טוב שהיא לבד
אין לה זמן לבזבז על שטויות.
אהבה?
תחושה מיותרת.
זוגיות?
בזבוז זמן.
סקס?
פריווילגיה של עשירים.
אני בסדר לבד.
ואז באה השנייה.
היא מתעוררת בדרך כלל כשאני שוכבת במיטה בלילה
אחרי שהתאמנתי והתקלחתי
שנייה לפני שאני נרדמת
היא מחלחלת לי לראש.
מעלה מחשבות מיותרות.
איזה כיף אם מישהו היה מחבק אותך
אם מישהו היה מריח את השיער שלך
מנשק אותך
מתחכך בך מאחור
שם ידיים על החזה שלך
נושם את העור שלך עמוק
לוחש לך בשקט
"אני אוהב אותך"
משחק עם הדגדגן שלך
ולמרות שאת גמורה
את רוצה ממנו עוד
את רוצה לטפס עליו
לעשות איתו אהבה
לספק אותו כל כך טוב
ואז ללכת לישון מסופקת ורגועה
כשמאחורייך שוכב האדם היחיד שחשוב לך.
אפילו יותר ממך.
הדיסוננס הזה
שמפלג אותי לשניים
זה בערך השלב שבו אני מתחילה לבכות.
