האישה שנהייתי
היא לא האישה שאני רוצה להיות.
ואני אסביר.
לפני יותר משנה
כשארוסי שבר לי את הלב
ובחר במישהי אחרת
הבטתי במראה
וכעסתי.
כעסתי כל כך.
לא בגלל שנשבר לי הלב
אלא בגלל שאני בניתי את התשתית לשבר.
התרחקתי.
מהחברים שלי
מהסביבה שלי
רציתי להאמין שזה היה תהליך טבעי
שקורה עם החיים
אבל בתכלס
רציתי איתו כמה שיותר זמן.
גם מעצמי התרחקתי.
הקפתי את עצמי בחברים שלו.
ואל תטעו
רובם עדיין מאוד ישמחו לראות אותי
אבל הם
פשוט לא הסביבה הטבעית שלי.
מאז ניסיתי למצוא סביבה נכונה.
ניסיתי להיכנס לחבורות של אחרים
ניסיתי לאגד סביבי חבורות
אבל זה אף פעם לא היה טבעי.
ומה שלא טבעי
לא נכון
ובסופו של דבר
מתפרק.
שנים האשמתי את עצמי.
בסוף הבנתי שאולי אלו החיים שנועדו לי
לבד
כי במקום הזה
הכי קל להיות
בלי להתאכזב
בלי לכאוב.
אתמול דיברתי עם החברה הכי טובה שלי מהתיכון.
אני הולכת לראות אותה.
לא ראיתי אותה הרבה זמן.
תמיד התגעגעתי אליה נורא.
התגעגעתי לתקופה שבה הצרה הכי גדולה שלי הייתה
"אוי אלוהים איזה צבע היא עושה לי בשיער הפעם?"
למה אני משתפת את זה?
כי אני מוצפת.
אני רוצה לבכות
אני מרגישה שהעולם נעלם
ומשאיר אותי לבד להתמודד עם ההשלכות.
הבטחתי לעצמי
"אני לא אתן לזה לקרות שוב"
והנה
אני מרגישה את התהליך הטבעי מתחיל.
אני יודעת בדיוק מה הן התחושות האלו
אלו שהיו קיימות לפני הכדורים.
אני לא רוצה אותן יותר!
אני יודעת שאני רוצה אהבה
אבל אם ככה אני מרגישה כשאני לבד
איך בדיוק אני יכולה לאהוב אותו?
ובואו
אני מודעת ליצר ההרס העצמי שלי
ואני יודעת שאני צריכה לעשות שינוי
אני רוצה אותו מאוד
אבל זה לא נראה לי הוגן.
אני לא סומכת על עצמי
איך אני יכולה לסמוך עליו?
אני יודעת שהלב שלו גדול
אבל הוא לא יכול להיות מספיק גדול
בשביל להכיל את שנינו.
איך הגעתי לכאן?
התחלתי לכתוב יחסית בסדר.
בעיקר שמחתי שאני רואה חברים שלא ראיתי הרבה זמן
והנה
יצא לי הכל.
וואו.
איזו תרפיה מעולה.
לא סתם אני אוהבת לכתוב.
אם הוא יקרא את זה
אולי הוא יבין
יתבהרו לו כמה דברים.
אבל בינתיים
אני חושבת שהכי טוב לי
קצת להתנתק
לתת לרגש טיפה מנוחה
לתת לראש לקחת את המושכות
לעבוד על הדברים החשובים
כמה שפחות לחשוב על העבר
יותר לחשוב על העתיד.
אף פעם לא מאוחר מדי לשינוי.
