מעולם לא בכיתי בעבודה
לא משנה כמה היה גרוע
תמיד ריסנתי את עצמי.
זה מה שעושה אותי טובה מכל היתר.
הפאסון.
קור הרוח.
סנטר מורם
שכמות מגולגלות אחורה
גב מורם
וחיוך.
גם כשהכל קורס.
אבל יש ימים כמו היום.
תקופה שמצטברת.
אחרי שלא ישנתי לילה שלם מאז קום המדינה
הגוף תשוש מאימונים אבל לא יפסיק לעולם
נראה שכולם סביבך מטומטמים
ועכשיו
דווקא עכשיו
טעויות של אנשים אחרים באות אלייך.
זו הייתה טעות מתגלגלת.
מישהו טעה
מה שגרם למישהי אחרת לטעות
מה שגרם גם לי לטעות.
אז מי אשם?
אני.
מי עוד יכול להיות אשם?
כבר כל כך הרבה זמן אני אומרת
כששואלים אותי מה תפקידי בחברה
אני עונה כמעט בלי למצמץ
"תפקידי להיות יצירתית"
זה נשמע קלישאתי
אבל זה בדיוק מה שאני עושה.
מתקנת תקלות
פותרת בעיות
מוציאה מהבוץ
שוב
ושוב
ושוב.
אז גם היום יש בוץ.
אבל הפעם
בשונה מפעמים אחרות
גם לי יש חלק באשמה.
מה החלק שלי?
פשוט.
שלא ידעתי.
למה לא ידעתי?
פשוט.
כי לא הודיעו לי.
למה לא הודיעו לי?
זה הכי פשוט.
כי לא לוקחים אותי ברצינות.
מסתכלים עליי כמו מה שאמרתי מקודם
גורם לפתרון בעיות.
בתכלס?
אני פלסטר.
מי מתייחס ברצינות לפלסטר?
מי מתייעץ עם פלסטר לפני דברים קריטיים?
מי חושב שפלסטר צריך בכלל לדעת?
זה כל מה שאני כאן.
פלסטר.
מעולם לא בכיתי בעבודה.
וזה לעולם לא יקרה.
גם היום אני לא בוכה.
עדיין יש בי את הפאסון.
אני עדיין יותר טובה מהיתר.
הסנטר למעלה
השכמות מגולגלות לאחור
הגב מורם
רק החיוך לא שרד את הקרב.
נו מילא.
זה לא שמישהו האמין לו.
אני כל כך עייפה.
