אין דרך לתאר
את הסבל והכאב
את היגון
את הצער
של חולה בדיכאון פעיל.
אבל בכל זאת ננסה.
זה לפתוח עיניים בבוקר
ולכעוס על עצמך שזה קרה.
אין לך סיבה לפתוח עיניים
הרי שום דבר טוב לא מחכה לך.
זה לצאת מהמיטה
רק כי את חייבת
לכאוב את כל הגוף
כאבים עזים
בלי אף סיבה הגיונית.
זה פשוט לשנוא הכל.
לשנוא את כולם.
כולם שקרנים
כולם רמאים
כולם בוגדים.
אין על מי לסמוך.
אפילו לא על עצמך.
זה לחפש בנרות במי להאמין
אבל לא להצליח להאמין באיש
כי כפי שכבר ביססנו
כולם משקרים.
זה להבין שאת לא ראויה לכלום.
לא לחברים
לא לאהבה
לא להישגים
לא לתהילה
שום דבר לא מגיע לך
רק קור וחושך.
זה לכתוב פוסט אנונימי
כי אין אף אחד שאפשר לדבר איתו.
זה לשבת על הרצפה
ולבכות.
להקליד בעיניים רטובות.
לכעוס על עצמך שזה המצב.
זה לרצות לדפוק את הראש בקיר
להכאיב לעצמך
לצרוח
להשתולל
לתלוש שיערות
רק כדי שהכאב הנפשי יפחת.
זה לא ליהנות מכלום.
לא מאוכל
לא מסקס
לא מצחוק
הכל תפל
חסר טעם
הכל ריק וריקני
הבל הבלים
הכל הבל.
זה להאשים את עצמך
שאין לך שום סיבה להיות עצובה
ואת עדיין עצובה.
את מודעת לזה
הכל רע
הכל שחור
למרות שהכל אמור להיות בסדר.
יש לך הכל.
יש אנשים שאין להם כלום.
אסור לך להתלונן.
אז למה בכל זאת זה קורה דווקא לי?
תזכורת לעצמי
שום דבר כבר לא יציל אותך.
