לראשונה מזה שנה שלמה
אין פקקים בשעות האלו באיילון.
עזריאלי ריק
הקריה שוממת
והכבישים?
ריקים.
"איזה קטע"
אני חושבת לעצמי
"דווקא היום אין הפגנה?"
אני שואלת בראש.
ונזכרת
שנייה לאחר מכן
שהיום אין הפגנה.
היום יש טקס.
לעזאזל.
אני שונאת את הפקקים.
בינינו
מי אוהב?
להחליף אוטובוסים כי הכביש חסום
ולראות את הקו שלי בזווית העין
ועדיין לחכות לו רבע שעה.
שונאת פקקים
הם מונעים ממני להגיע הביתה.
פאק.
הביתה.
איזו פריווילגיה.
אני מגיעה הביתה כל יום.
לפעמים מוקדם
לפעמים מאוחר
אבל אני בבית כל יום.
במשך שנה שלמה
אני בבית כל לילה.
ואם לא בבית
אז אני זוכה לבחור איפה להיות.
ולרוב?
אני בבית.
שום דבר לא באמת מונע ממני להגיע הביתה.
מקסימום מעכב.
אז אני אתקן את עצמי.
אני שונאת את הפקקים.
הם מעכבים אותי בדרך הביתה.
אבל אני מקבלת את זה בהבנה.
אני מוכנה להתעכב את השעה הזו בכל יום.
יותר מזה.
אני מוכנה להפסיד שעה שלמה ביום
למשך כל שנות חיי
כדי שעוד אנשים יגיעו הביתה.
כולם צריכים לחזור הביתה.
אין לנו ברירה אחרת.
הביתה.
עכשיו.
