אני חושבת להתחיל פינה חדשה בבלוג
אני חיה בסרט שאני מעניינת מישהו.
לא חשוב.
נקרא לפינה הזו
צלקות מבית הספר.
נכניס את זה לתוך פסטיבל מספרי הסיפורים שלי.
ניתן לזה שניים שלושה פוסטים
אם תאהבו נמשיך.
בואו נתחיל.
צלקות מבית הספר #1 - דותן
הרבה ילדים שונאים את התיכון.
אני לא שנאתי.
להיפך.
התיכון ברובו היה התקופה הטובה ביותר שלי בבתי הספר
מבחינה חברתית פרחתי שם.
הקושי שלי היה בבית הספר היסודי
ולאחר מכן בחטיבת הביניים.
אוי חטיבת הביניים
כמה סבלת הרעפת עליי
כמה יגון גרמת לי
היום נספר את אחד מהסיפורים
שיותר זיעזעו אותי בחטיבת הביניים.
הייתי חדשה בחטיבת הביניים.
ההורים שלי חיכו שאסיים את בית הספר היסודי
כדי לעבור למקום חדש
ואני מודה שחיכיתי.
היסודי היה נורא
מלא באנשים קטנים ואכזריים
האמנתי שבחטיבת הביניים יש מקום לשיפור.
העניין הוא
שילדים הם רעים.
לא יודעת מה שמים להם באוכל
אבל הם פשוט דפוקים.
והכי דפוק
היה דותן.
דותן היה תלמיד שלמד איתי בכיתה.
הוא לא היה חכם
לא מצחיק או מעניין
והוא אפילו לא היה יפה במיוחד.
לא גבוה או שרירי.
ילד ממוצע מינוס.
אבל היו לו הרבה חברים
כי הוא הרי גדל שם
ובימי בית הספר
יותר חברים
זה יותר כוח
ויותר כוח
זה יותר רוע.
דותן היה בטוח שאני מאוהבת בו.
תהרגו אותי
אין לי מושג למה.
הוא פשוט הלך וסיפר לכולם שאני בקטע שלו
ואני הזדעזעתי.
ממש לא!
כפי שאמרתי
אין לו תכונות חיוביות
לא רציתי אותו.
רציתי שקט.
רציתי התחלה חדשה
במקום שבו לא מציקים לי.
אז מה עם רציתי...
הלימודים דווקא הלכו דיי בסדר.
אחת המורות
(לא זוכרת לאיזה מקצוע)
דרשה שבעת כניסתה
כל התלמידים יעמדו
בתור יראת כבוד.
וכך היה.
מבחינת משמעת
הכיתה שלי לא הייתה העיפרון הכי מחודד
ובאופן תדיר המחנכת נאלצה להחליף מקומות.
ובאחת ההחלפות
המחנכת שלי הושיבה אותי
ממש ליד דותן.
אוי לא
זה אסון!
הוא היה בטוח שזו התוכנית שלי
כדי להיות קרובה אליו
ואני הייתי ילדה בת 13
לא היה לי חצי מהאופי שיש לי היום
הגישה שלו ממש פגעה בי
לא ידעתי איך להתמודד
לא ידעתי איך להגיב!
חוסר אונים מוחלט.
לא הרבה לאחר מכן
המורה שדרשה כבוד הגיעה
וכולם עמדו כהרגלם.
דותן הביט בי
הוריד את מבטו אל גופי כשאני עומדת
ואמר את המשפט שלעולם לא ייצא לי מהראש.
"וואו איזה כרס".
רציתי לענות לו
רציתי להגיד שאני עם מכנס שענק עליי
ולכן אני עם חגורה שמרימה אותו עד מעל קו הטבור
רציתי לומר שהבליטה הזו זה האבזם.
כל כך רציתי לומר הכל
ולא הצלחתי לומר כלום.
רק רציתי שיסתום כבר
שיפסיק לנסות לחפש דרכים להעליב אותי.
אבל הוא לא הפסיק.
וגם רוב החברים שלו לא.
עד מאורע אחד קטן
יש לומר אפילו שולי
אבל הוא שינה את הכל.
אבל זה
סיפור לפעם אחרת :)
