מה לעזאזל

אני עומדת מולו ורועדת.

מלאת פחד

בושה

חרדה.

"שבי"

הוא מבקש

אבל גוון הקול שלו נשמע כאילו הוא מצווה עליי.

ואני מתיישבת.

ומתחילה לגולל בפניו את הסיפור.

אני מדברת ברעידות

בפחד

לא מסוגלת להשלים משפטים

"אני לא יודעת איך זה קרה"

ממלמלת שוב ושוב

מתנצלת בלי לבקש סליחה

כי אין לי על מה

אבל האשמה חזקה ממני.

מדי פעם אני מגניבה אליו מבט

רוצה לראות איך יגיב.

הוא יושב בארשת פנים רצינית

מחכה שאסיים לדבר שטויות

ולבסוף מביט בי ושואל

"ואת

מה את רוצה?"

לא ציפיתי שהוא ירצה לשמוע את דעתי.

וזה היה שיח אקדמאי עם המרצה שלי.

לעזאזל

ואחרי זה מתפלאים שיש לנו דאדי אישיוז?!