אנשים מתחלקים לשתי קבוצות.
אלו שיכולים
ואלו שלא.
החזקים
והחלשים.
אלו שיודעים להתמודד
ואלו שבורחים.
דיסקליימר - הפוסט אינו מדבר על בדס"מ.
לכל הלא מעוניינים - תוכלו לברוח עכשיו.
למי שעוד פה - בהצלחה.
אני שייכת לקבוצה השנייה.
החלשים.
אלו שאין להם את היכולת לעכל
להתמודד
להסתדר ולקבל.
אני לא עצמי בתקופה האחרונה.
עברתי טראומה.
ולקח לי המון זמן לעכל את זה שעברתי טראומה.
אפילו כעסתי על עצמי
שבתקופת מלחמה
כשיש מאות מתים
ועדיין תשעים חטופים בעזה
אני מעזה להרגיש טראומתית.
אבל אי אפשר להתכחש לזה לעד.
הדרך לטראומה הייתה כביש סלול ישר.
מהסוג שאת רואה את הקיר שבסוף
אבל לא בשליטתך להפעיל את הבלמים.
אין פניות
אין סטיות
את יודעת שזה ייגמר רע
ואת בכל זאת נוסעת קדימה.
זו הייתה התקופה הקשה ביותר בחיי.
בכיתי יותר ממה שאפשר לאמוד.
הדמעות שלי היו יכולות למלא את הכנרת מחדש
ולבסוף
זה נגמר.
לא כמו שכולם רצו שזה ייגמר
אלא בהשפלה
השמצה
כאב
ואיך לא
טראומה.
באותו היום לקחתי שלוש החלטות חשובות.
הראשונה היא
שאני לא מדברת עם אנשים כאלו יותר.
מהסוג שכפו עליי את המסע הזה.
"זה ישנה את חייך"
הם הבטיחו לי.
הם לא טעו
רק שהם לא התכוונו לזה כך.
שנית
אני לא מדברת על זה.
לעולם
עם אף אחד.
ואל תזיינו לי במוח
על זה שלפרוק זה משחרר.
אני לא צריכה לדבר על זה.
אני חיה את זה יום יום.
בחלומות
בפלאשבקים
בהתקפי זעם ובכי
אין מה לשחרר
זה עוד כאן.
וההחלטה השלישית
ואולי הכי חשובה
אני לא אתן לאף אחד לעשות ממני בובה שוב.
כן
שמעתם נכון
אנשים אחרים החליטו בשבילי מה נכון לי ומה לא.
אני ידעתי שלא ייצא מזה טוב
ועדיין ניסיתי
כי האמנתי שהם יודעים יותר טוב.
פשוט טיפשה.
אבל כאן זה נגמר.
אני לא צעצוע
אני לא ילדה מטומטמת
ואני לעולם
אבל לעולם
לא אהיה כבולה שוב
באזיקים בלתי נראים
ובאשליה של בחירה חופשית.
אין לאף אחד זכות לשפוט אותי.
עשיתי מה שהוכרחתי ושילמתי את המחיר.
ועכשיו
אני עם הפנים קדימה
לשיקום הבריאות הנפשית שלי
וליציאה מהכבלים הבלתי נראים
שמחזיקים אותי
עבד
לצלילי חליל של אחרים.
הצלקות...