רק לאחרונה חזרתי לנשום.
(אזהרה - פוסט ארוך)
אחרי שברון לב
סטירה מצלצלת
(ולא במובן הטוב)
שינוי גדול
רעידת אדמה
רק עכשיו אני נושמת.
אבל אתם מכירים את המשפט.
זה שאתה נושם
לא אומר שאתה חי.
האם אני חיה?
סיכוי סביר שלא.
אני לומדת את העולם מחדש.
כמו שבעבר
העולם השתנה
או שאולי זו רק אני?
אני... אני...
אני לא יודעת!
אני נשבעת שאני מרגישה אותו דבר
אז למה הכל הפוך?
למה מה שטבעי ככר חריג
מה שמוזר כבר לא נורא
מה שכדאי כבר דוחה
ומה שהבטחתי
מתרסק לי מול העיניים?
הרי הבטחתי להישאר נאמנה.
קודם כל לעצמי.
אחר כך כל היתר.
ואיפשהו בדרך
איבדתי את עצמי.
נמאס לי לומר את זה.
שחזרתי אחרת.
פעם אחת בא לי לומר
"לא שיניתי כלום"
או לחילופין
"לא למדתי כלום"
שזה דיי אותו הדבר.
ההבדל הוא איך שזה נתפס.
בעוד שהגרסה השנייה יותר חצופה
הגרסה הראשונה יותר בוגרת.
כולנו רוצים להישאר אנחנו
ולא להשתנות.
רק מעטים מוכנים לומר
שזה דורש גם לא ללמוד.
מנח סטטי.
כמו פסל.
אבל כל פסל
אפילו פסל החירות
בסופו של דבר מתיישן
מחליד
ומעלה אבק.
אז אולי זה לא כזה נורא
לומר שהשתניתי
שלמדתי
צמחתי ונבלתי שוב צמחתי.
באופן דיי אירוני אני אומר
שדווקא זה
המקום בו אני עכשיו
זה המקום בו הכי רציתי להיות.
איפה שהייתי לפני שנה
לעומת איפה שאני היום
שמיים וארץ.
אולי כואב לי
אולי קשה לי
וקצת נשבר לי הלב.
אבל העובדות מדברות בשטח
ולפחות אני לא סובלת יותר.
כנראה שחזרתי.
שוב.