|
|
|
אפשר לחוות יום מושלם.
לפני שנה בדיוק פסגת השאיפות שלי הייתה חיתוך סלט דק דק.
(https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=596265&blog_id=15876)
(תודה)
מה שנת 2018 טומנת בחובה...
אני כל כך מצפה לה..
שקט פה.
הספקות מחלחלים.
יש אמיתות פשוטות:
אני אוהב אותך.
שאת קמה באמצע הלילה לעבודה
או שאת יורדת לישיבה מזרחית ומעסה לי את הרגליים.
אני אוהב אותך,
שאת הולכת החוצה לעשן
ואוהב אותך שאת מנשקת אותי אחרי, עם הטעם מנטוס.
אני אוהב לגרום לך לחייך
ואני אוהב לגרום לך לגמור
אבל יש גם ימים שאני נהנה לראות אותך מתוסכלת
בגללי.
אני אוהב שאת מעודדת אותי
גם שאני למעלה
וגם שאני למטה
ואני אוהב את החיוך שלך,
ושונא שהוא נעלם , גם אם הוא חוזר ישר.
אני אוהב את הבוקר איתך במיטה פעם ב..
ואת הבקרים הקרים שאני קם לבדי וישר שומע את הקול שלך מנגן לי בפלפון.
אני אוהב שהמחשבה הראשונה שלי
היא עלייך
ושאני רוצה ישר לחלוק את זה איתך.
אני אוהב להרגיש את המבט שלך עלי
ואת הידיים שלך מחבקות מאחור
אני אוהב אותך
כי יש בך המון
ובכל זאת יש המון מקום להוסיף עוד.
אני אוהב שאת רוצה להיות עירומה מולי,
כי אני אוהב להביך אותך, ולהדליק את האור,
על הנשמה
ועל הגוף
ולצפות מתוך המבוכה צומח לו
ענף חדש של אומץ נגד העולם.
אני אוהב את העיניים הגדולות שלך
מלאות חום, אהבה ונתנינה
אני נהנה להביט בעינייך שלך
במקום הכי כואב שלי
הכי פגיע
ולדעת, שאת שם בשבילי. שומרת, משמרת ומותחת
את כל גבולות השיריון שלי.
זה שאני מת שירד כבר
ושאוכל להיות הכי פגיע והכי מוגן מולך.
אני אוהב אותך
קר, והספקות נכנסות מתחת לעור.
ו
המרחב הוירטואלי מקהה לנו את החושים
אני שמח שפגשתי אותך בשלב בחיים שלי שהחושים שלי מחודדים לרמה הגבוה ביותר
למרות החומות
העולם שלנו קסום מדי , כדי שנתעלם מהחושים שהגוף , המכונה המופלאה ביותר, נותנת לנו.. בחינם
בלי תשלומים חודשיים ובלי תיקוני מסך.
בנינו
לגברים יש סף כאב כזה נמוך...
שהם פשוט חייבים לפצות עליו
עם סאדיזם מוגזם.
לפעמים קשה לגלות
שאתה מאזוכיסט צעצוע כנגד המאזוכיזם שלה..
שואף לכאוב יותר
ולפחד פחות
שונא את הימים הללו
שהעולם החיצון משתלט לך על המוח ואתה פשוט נבלע לתוך היום יום.
שונא, שאתה כל כך עייף מהמלחמות עם האנשים הקטנים
שאתה מותש בשביל האישה הכי חשובה בחיים שלך (מלבד אימא כמובן, שזו מלחמה מסוג אחר)
ואת, המדהימה שמלווה אותי.
מגלה את הצדדים הנוקשים והחדים באישיות שלי
ועדיין לא נרתעת.
עדיין פה
עם פתקים
ומילים
ומעשים
תודה.
כל בוקר הייתי גומר
עכשיו כל בוקר אני מטריף את עצמי ולא גומר, בשבילך.
כי צריך את המנה בערב ושהיא תיהיה גדולה.
אוהב לגמור בתוכך כל כך.
סדין סגול ומלא כתמים,
של אושר, צחוק וגם דברים לא 'טהורים'
למה שארצה להחליף אותך ולשטוף את הזיכרונות?
שאת לא לידי
ארצה להיכנס למיטה שמלאה בכל הטוב שקרה
ולחלום לילה ולילה נוספים מלאי תשוקה
ואולי, אני פשוט לא רוצה להתעורר
כי לשם שינוי אני חי בחלום וחולם מציאות?
כי אתמול חייתי בחלום כל כך אמיתי שחשבתי שאני חולם שהתעוררתי.
הגיע הזמן להגיד את האמת.
אני משוייך לך.
יש ימים שאני תוהה.
מה הם נקודות הציון בחיי
מלבד הדברים הבנאלים
לידה,
נשיקה ראשונה
זיקפה ראשונה
נו, מה ככה זה לא אצל כולם?...
איפה נוצר אורי
מתי הוא גדל בעוד שלב,
מתי נוצרה עוד טבעת בעץ החיים שלו.
לא מזמן, שאלו אותי.
"אם היית יכול לחזור בזמן, לאן היית הולך בתחנות חייך?".
באופן מפתיע, חזרתי בזמן לגיל 14, חטיבה. אהבת קיץ שלא מימשתי.
אהבה שדחיתי כי הייתי מאוהב בילדה הלא נכונה.
חי בחלומות הקיץ של סרטים של אחרים.
"ומה היית אומר לו, לאורי הזה של פעם"
זה קל:
''אל תפחד לרדוף אחרי מה שאתה רוצה,
סמוך על החושים שלך,
אל תבזבז זמן על מחשבות ,
סמוך עלי.. אני יודע איך זה לבזבז את הזמן על דברים שאתה לא יכול לשנות''
גם לכם יש רגעים שבהם הכל היה יכול לשנות את המהות שלכם/ן?
השלט היה שם
אדום על גבי לבן ואז נעלם
אני רואה אותה צועדת אלי.. צעדים קטנים, חיוך קטן.. איפוק גדול
הידיים מושטות לצדדים.
ואני מוצא את עצמי מוקף
בניחוח אלוהי
מתקתק
שיער מדגדג את פניי.
והיא שם, בשר ודם, עור וגידים.
הולכים אל המכונה ואז אל כפתור המעלית
אני מביט לרגע ומוצא עצמי
ברכות קטיפתית, לחות מהוססת ולשון מחוספסת
אני עוצם עיניים ומתמסר
בהרף עין, חולפים רגעים שלמים.
אני רוצה עוד , אני אומר לעצמי.
גנבה לי את המהלך, אומר הקול השני.
'הבאתי לך תפוח'
ירוק , קטן, כמו הפעימה שהחסרתי,
מתענג על הנגיסה הראשונה, השניה, השלישית..
איזה אוטו .. איזה אוטו?
שחור ? כתום? לבן?
מה יקח אותי מכאן ולאן מועדות פני?
אני עייף?
אני נהנה?
אני מסוגל בכלל לחשוב?
מתיישב.
גם היא
חיש מהר אנחנו כבר לא שם
אנחנו פה
כוון אותי
בדרך
לאן הולכים
החצר של אורי כמובן.. ספה, תה, ואוויר מושב.
"טוב, אז תמצא מקום לקנות חלב"
