לפני שנה. יום שני, 2 ביוני 2025 בשעה 0:03
להחזיק את העולם כולו בכף ידי.
לצפות בכל גיד ושריר נמתחים.
להיות נוכח בכל צעד.
להיות נקודת עגינה עבורך לשחרר.
ברגע שניקיתי את עולמי מהסחות דעת ולקחתי אחריות על דברים שעשיתי
כל נפש שנגעה בי נמצאת במחשבותיי ולחלקם יש מקום בליבי.
הזמן לא יכול לרחם
הוא נוצר כדי להראות לנו שדברים שחלפו , אינם עוד.
כאדם אני שואף תמיד למקסימום, גם שאין יעד ברור.
הדרך עלולה להיות בוגדנית, מתעתעת בדרכה.
עלי לצעוד בה בטחון אחרת הדרך ליפול בטוחה
וגם אם אעשה אותה בעיניים פקוחות
אף אחד לא מבטיח לי שלא יהיו ירידות מפחידות ועליות קשות
אני רוצה לאתגר את עצמי
במסלול חיי.
לחוות את כל מה שלעולם ולהטבע יש להציע.
יש בי ערך וגם משל ויכולת להכיל וגם לצפות בנפילות של אחרים.
למדתי ששינוי הוא לא בהכרח מה שאני רוצה, אך עלי להשתנות כדי להמשיך לצעוד ועבורי אין דרך אחרת.
מלבד לשקם את שנפגע
להרים מבט אל האופק ולהיות הכי אני במסע.
כל אחד צועד את המסע שלו לפי ראות עיניו.
לעיתים המסע הוא לבד
לעיתים עם שותפה או שותף לדרך
יש גם כאלה שנבלעים בתוך קבוצות והנוחות שהם מביאות
ועדיין, זו בחירה.
לא כל הבחירות מובנות לי
אם כי לא כל הבחירות הם שלי
לעיתים העולם משליך דברים ואם אתה לא נוכח ברגע.
אתה תפספס אותם וגם עשוי לאבד את כל מה שבנית.
למעוד וליפול ואף להיפצע
בניגוד למה שחושבים
למעוד, ליפול, להיפצע
זה לא הסוף.
זו עוד דרך שחשבת שתוביל לאושר שלך.
היה לי קשה , כי ראיתי שביל הולך ונעלם אל מול עיניי
במאמץ להשיגו עשיתי יותר נזק מתועלת לעצמי.
יש דרך, לא בדיוק נראת וברורה , עם הרבה שיחים וקוצים , מחשבות והפתעות, בזוית העין.
היום אני בוחר בה
בשביל הלא ידוע.
בניגוד למי שהייתי בעבר
אני לומד מחדש איך לצעוד.
איפה להניח את הרגל ואיפה לא.
גם אם אמעד ואפול, ארטב ואתלכלך בבוץ, יכאבו לי השרירים וגם בלב, שדוהר מהמאמץ, לא אפסיק לטעות
לא אפסיק למצוא שבילים עם א.נשים שמעניינים אותי
אזום שיחות
אסיים שיח עקר שלא מקדם
אתן את חצי הכוס המלאה לא.נשים צמאים למילה טובה.
כי אדישות, גם אם מקיפה, לא צריכה להדבק בי.
תודה.