העולם כבר לא פשוט

תהיתי.. איפה לכתוב את הביקורת ה'נוקבת' שלי.
מצד אחד אני לא רוצה לתת במה לדיון במחשבות שלי, מצד שני כל דיון פה הופך לסערה ואותה יש בחוץ, תודה רבה.

נהנתי,
היה קצת מוזר בהתחלה עם ההרצאה לחדשים שחייבה אותנו להגיע מוקדם, אבל היה גם נעים, להכנס בשקט בלי מוזיקה רועשת , להתרשם מהמקום ולראות אותו מתמלא לאט לאט.

נהנתי,
כי היה מוזיקה נעימה, בווליום נורמלי.
כי אנשים נכנסו למקום בלי פוזה, באו לפגוש חברים ובלי הרבה מסכות.

נהנתי,
כי מנהלת הליין קיבלה אותנו בזרועות פתוחות. כי הייתה תחושה נעימה באוויר, שוב בלי פוזות.

נהנתי,
כי בהתחלה היה נעים ואנשים נכנסו לאט לאט לאווירה.
בהמשך נעשה לוהט.. חם ומהביל (עד שהפעילו מזגן:).. ובכל זאת יכולתי לנהל שיחה בלי לצעוק.

נהנתי,
לא הייתי צריך להפריד מטרידנים מבת זוגתי בזמן אינטימי.
הייתה סלקציה של אנשים, נכון שקלטתי כמה סקרנים (ואפילו גינס או שניים, כי אני כפייתי בעניין:)

תודה לכם, קינקי ליין סלון , שהחזרת לי את התקווה למקום בילוי נעים.
(אחרי המקום הנוראי, בעיניי, מקסים והסגירה הדרמתית של הנו -לימיט)
מקווה להפוך ליין זה לבית שלי.

פעם היה הכל חדש.
ציטוט הייתה מילה שאנשים לא הכירו, לא הבינו, לא ידעו..

פעם היינו מדברים, כותבים , מכירים.
למילה הכתובה היה ערך.
היא עוד הייתה נכתבת בכתב יד על נייר ונשלחת בנייר מכתבים לרחבי תבל.

עכשיו המילה הכתובה מושחת.
בכל בלוג יש סרטון
בכל צ'ט יש בוט שאומר שלום
אף אחד כבר לא כותב באמת.

אחרי 15 שנה במילה הכתובה אני עצוב.

למה אנשים הופכים את הבלוג שלהם למופע הקרנה של סרטי יו טיוב.

קשה להיות מקוריים?
אל תכתבו כלום.

אני מתלבט בין הרצון שלי לחבק אותך לבין הרצון שלי לזיין אותך.

אני חרד לתגובות שלך.. אבל מצד אחד עברת שבוע קשה.

אולי זה עייפות אולי אני חושב שאני קצת צבוע..

לפעמים אני מרגיש שאני לא עושה הכל במערכת יחסים שלנו ואת עושה את הרב, לא נוח לי עם זה.. ומצד שני אני מרגיש שאני לא יכול לשנות את זה.

אבל, היו פעמים שהרגשתי שאני נשאב לתוך העולם שלך , הבעיות שלך, הדברים שלך בלי לשמור על זהות עצמית

איך אני יכול להגיד שאין לי זמן לעצמי בתדירות שבה אנחנו נפגשים...


האם זה פחד מהשינוי?
האם אני מפיל עלייך דברים שלא קיימים?
איכשהו אני משליך את השינויים שקורים לי בחיים על המערכת יחסים שלנו וחושב שהכל שונה ואני אשם.

אני צריך אותך פה לידי.

שתקראי לי ארנבון טפשון שלא יודע על מה הוא מדבר.
או שאני מדבר יותר מדי.
או שאני חושב מהזין.

אולי זה געגועים..

פוסט ללא חשיבה:

אוהב אותה.
קרוב אבל רחוק
רחוק אבל קרוב
שהיא עושה דברים בשבילי ללא אגו, עם המון חשש..
אני מרגיש שהיא שלי
מלא אהבה אליה
מעבר למה שאפשר לתאר

אני רוצה אותה על הריצפה או לרגליי על השטיח שלא יהיה הכי נורא.
אני לא רואה את זה כהשפלה ובכלל טוב לי שהיא קרובה.
שהיא מסתכלת עלי מלמטה, זה לא כי אני עליון, מבחינתי אנחנו באותה מידה
אבל זה מעמיד לי את הזין
זה מחרפן לי את המחשבות בראש.
הלב דופק
האדרנלין זורם.

שהיא לרגליי,
מוצצת, מתענגת על איברי
טוב לי וטוב לה
יודע אני שיד על ראשה זה 'לא' מוחלט.
אבל היצר, אותו אני כולא רוצה להניע,
אני מכבד אותה, את גבולותיה..

סקס ,
ללא עקבות
ללא פתרונות
או תכנונים
או מגזינים או
סרטים.
יצר של חיות
אחת כלואה אחת חודרת

מענג..

ואוו...
איזה מדהים היה..

רק אנשים שמכבדים ומעריכים ישבן יודעים את ערכו המלא של הטייץ.

אני לא אוהב את נבחרת איטליה למרות שאני דווקא אוהב ספגטי אבל האיטלקים עם רציני, עם של ישבנים.

אם כבר לרדת מהארץ אז לאיטליה:
ישבנים, אוויר טוב, ואיטלקית.. וכמובן יש ים!

איך אני שונא להתחיל משהו ואז שזה נגמר בצורה חד צדדית ובלי מובנת.

שונא.

תמיד נשאר טעם של עוד..

יש לדברים פשוטים את הכח להטעין אותנו, למלא אותנו בכוחות שנעלמו מאיתנו.

שיחה פשוטה, שנעשת מן הלב, לוקחת אותנו למקומות ששכחנו.

מטמינה בליבנו תקווה, חוקקת בזיכרוננו אהבה וגורמת לעולם להיות טוב יותר. עמוק יותר. מלא יותר.

כוחם של מעגלי הקשבה הוא עצום, מי ממכן/ם שחוו זאת, יודע. ממי ממכם שלא חווה ייתכן ולעולם לא יבין.

זה חורף זה?

איפה הגשם?
הסערות?
ללכת בין הטיפות...
לחזור מהתחנה של האוטובוס ולקלל את כל הטיפות השמנות הללו, שנופלות על הראש, בין האוזן לראש ועושות צמרמורת..

איפה?

רוצה חורף!
עם גשמים ורוחות וימים שהשידור בטלויזיה רועד ואין מנוס מלקרוא, אם זה מאמר ללימודים או ספר שאתה דוחה כי אתה תקוע מול הקופסא..