אחרי כל כך הרבה זמן מחוץ לסצינה, פתאום לספור את הימים נותן מספר גדול
ולחשוב שפעם זה היה יותר ארוך ממסיבה למסיבה.
טאבו, מועדון בתל אביב היה הבחירה, יותר משיקולי לוגסטיקה מאשר ידע אמיתי שמדובר במסיבה.
בשנייה הייתי נוסע גם שעה למסיבה פרטית, או מסיבה של אלכסיי.
זה היה חוסך, את התורים, את הדרס קוד המטופש של הכל שחור.
למרות שאין אדם קפדן כמוני כדי לשמור על האווירה,אבל שהכניסו אנשים בגינס שחור.. זה קצת גרע.
ובכל זאת, ביגוד הפטיש לא שלט. כן היה הרבה עור חשוף ולא רק אנושי.
אבל היה בי חוסר נוחות מכל הילדים הללו .. שהסתובבו וחיפשו תשומת לב.
מעטים כל כך נתנו למוזיקה לחדור ולהניע איברים.
מועדון בדסמ, לפי ההגדרה שלי, זה לא.
זה מועדון עם אנשים שיש להם זיקה , ללא ספק, לעולם הזה.
אך תרבות הבליינים תופסת יותר מקום במועדון שלהם מאשר הבדסמ. אולי מועדון חילופי זוגות יתאים יותר. כי חדרי הצפייה הצפופים, לא רק במושגי קורונה, נראים כבמות קטנות של תצוגה שהקומה התחתונה מאלכסת במה אחת למופעי ראווה.
כאחד ש'מופעים' עבורו הם סשן בין שני בני זוג. המופעים במועדונים הם הצגה לשם תכלית. חבל שזה המסר שמועבר לנפשות הצעירות שפוקדות את המועדון הזה. אבל אני.. סוג של עתיק בנושא. התפיסה שלי לא קובעת.
מה שהיה ללא ספק מפתיע עבורי היא כמות האנשים.
זה מועדון מרווח וגדול, מאמין שהיו שם 200 איש. מגוונים מאד בגילאים.
אולי התרגלתי ללכת למסיבות היותר אישיות, בכמות האנשים ובאופי שלהם. אולי פשוט הקורונה הוציאה את כולם לחוות ריגושים חדשים.
החיים קצרים אחרי הכל.
באשר לך, האלוהית שלי.
ידעתי שאני הולך להנות עוד ששאלת אותי מה ללבוש והיה חשוב לך לדעת..
רצית להיות יפה עבורי וללבוש בגדים של גדולים ולא פיגמה של בית..
אני אוהב את הבדים המעטים שעוטפים את גופך, מציגה לראווה את ששלי. אך היה שלך עוד הרבה לפניי.
בכל זאת. אני אוהב לראות אותך יפה עבורי.
יודע שזה רק שנינו על הרחבה, ליד הבר, צופים מהצד התרחשויות, היד שלי עוברת בכל פיסה של עור חשוף וגם המעט שמחסה את הרטוב והמצפה.
היה כיף למרות כל המגרעות. האם אחזור? בספק.. מעט מדי מקומות להשתעשע בלי לדאוג שהשוט או היד יתקעו למישהו/י בעין.
מעניין איך נצא מהקורונה ברמה של מסיבות. טוב יותר? או טוב פחות...
