כבר שלושה חודשים שאני לא בסדר
שאנחנו לא בסדר
זה יותר משלושה חודשים אבל השנה הזו , האירועים שבה, כל החבטות הללו.
זה מזוכיזם ברמה הגבוה ביותר.
זה משפיע על כל תחומי החיים
כל תחומי הפנאי של החיים.
עד שזה לא נוגע בנו ברמה האישית,
להכיר מישהו שנרצח
להכיר מישהי שנפלה בקרב
להבין מה עשו לנו
לא רק החמאס
לא רק ערבים, יהודים,
זה להיות כלי משחק, קטן ואפרורי בסביבה שמקדשת את הכיסא
את הכוח, את התואר.
לא פלא שהכלוב משתנה, הוא משתנה כבר שנים
אנשים לא עסוקים בלהכיר אחת את השני.
אנשים עסוקים בלכבוש
בתואר
שהפך פה לקלישאה.
זונה,שפחה,עבד,נשלט
שולט, דום, מאסטר, מלכה, שולטת.
בסוף כולם מתים.
כולנו גופות חסרות אויר ונשמה שזרוקים איפה שסיימנו את חיינו,
צד הכביש, צד השביל, אוהל או מיגונית.
מיטה בודדה במחלקה פנימית או חדר נטול רגש בדירה בעיר אפורה
הכלוב זה מדד למה שקורה במדינה.
מה, ונילים לא עסוקים בלזיין?
וניליות לא מחפשות זרע ונפטרות מה'בעל' אחרי.
אנשים לא מתחתנים כי זה נהוג
בשביל כסף לדירה או עסק חדש
קפיטליסם, פשיזם, לבריליות, שמרנות , דתי, חילוני, מזרחי, אשכנזי.
הכל נועד למחוק את הנפש שלכם
את הרגישות שהופכת אתכם מסתם קופים ליצורים יוצרים
אני מרגיש שאין כבר חלום
אין צפייה לעתיד מתוק
אין יותר עננים ורודים ומחשבות טובות
הכל קודר
החדשות שנכנסות לפה יש סיכוי גבוה שיפלו על אנשים מסוכנים.
החדשים שנכנסים לפה יש סיכוי גבוה שינוצלו או יפגעו.
אני לא מחפש להציל את העולם
שיט , אני לא מחפש, אני מתערג על תקופה בה אנשים דיברו
באמת
לא היו עסוקים באימוגיים מפגרים שמדמים איזה שהוא חלק מהחיים.
יגידו לי, הרשת מסוכנת. צריך להיות זהירים.
נכון, החיים מסוכנים.
בכל יום אפשר לגלות דברים רעים שקורים בעולם וגם עמוק בתוכנו.
פעם אנשים דיברו.
הביעו
אפילו הקשיבו.
פעם היה טוב
אבל, הימים הללו עברו.
פעם הייתה מילה כתובה
היו לה משמעות.
אנשים חקרו, את עצמם, את הסביבה, את הגבולות.
פעם היה יותר אופטימי
אבל הימים הללו עברו.
תמשיכו לצעוד בדרך האדישות.
אולי מישהו יעשה טובה וילחץ על הכפתור האדום ויגמור את הכל.
שנתחיל מחדש,
אולי שם.
יהיה טוב
