"תיהיה עדין איתי, בבקשה"
אמרת עוד לפני שהחלפנו טיפת רוק אחת
"את חוששת מהצורך שלי?"
"מההנאה שלי מהכאב שלך?"
"כן."
מחייך ועוצר לרגע את שטף המילים:
"אז אני אסביר"
אין מעבר מהיר. אני אדם סבלן ורואה כאב כדרך תקשורת. מיידית, דרשנית,
בלי מקום לטעויות, המון מקום לעצירות .
כן . אני אוהב מאד לסמן ולהשאיר חותם
אבל אני לא מסמן כל מי שנקראת לדרכי
לא כל אישה ראויה
לשאת את הסימון שלי.
ביטוי החיבה שלי.
אני צריך להיות בטוח
שהיא תבין , תפנים .
שהיא תוכל לעבור את תהליך הסימון בהנאה יחסית ולא בפחד וטראומה.
בלי שני התנאים הללו , אני לא אשאיר לשחרר את החוויה.
ייתכן שישארו משקעים בגלל מי שאני ואיך זה להיות באינטימיות , כולל כאב.
בסימון יש נוכחות אחרת. רובד אחר של אורי.
"תודה על ההסבר"
האם אני ברור מספיק?-שואל את עצמי:
לא יודע.. בסופו של דבר את ההחלטה לסמן אותה באמת . לא משהו שיספג בבד.
אחליט בלהט הרגע . אחליט שדעתיי תנוח .
אם תעלה הבקשה בפיה , בצורה יפה.
מנומסת ולא כמו זונה וגורה של שפה.
סיכוי גבוה שאעשה דברים גם בלי שתכננתי
כי אם יש משהו שאני אוהב , זה בקשות מנוסחות היטב
ונימוס.... גם נימוס מגיע ממקום עמוק .
אני מזכיר לעצמי , יש זמן.. אל תמהר ..
תכניס אותה לאט לכלים שאתה בחרת
יד, שיניים, מחבט קל ופלוג קצר ותמים
פשוט לא הכל ביחד
הרצון לבלבל את החושים
להדק את האחיזה
לדייק בכל הצלפה , חבטה, מכה.
כפי שהתוודאתם בחלקים הקודמים
תשוקה לא הייתה חסרה בין המינים
ריסון, שלווה , כרבולים, טבעות עשן באוויר
נחירות וגם עוד קולות .
היו סביב
רק רעש ההצלפות , החבטות
הקריאות 'כואב לי', 'אתה מכאיב לי'
בקול ילדותי ומתפנק
הגיחו ברגעים לא צפויים
כשהצורך עלה על הביקוש
כשהרמתי מכחול
כששיחררתי את החלק העצור.