"אמרת לי שאת הולכת לעשות סיבוב. כי שנה שעברה לא היה בכלל יום עצמאות
'קצת חסרה לך אווירה ודחיסות' הפלגת בקולך
בהתחלה חשבתי שאת מתלוצצת .. את! מסתובבת ברחובות עם כל העולם!.. נשמע כמו התחלה של סיפור...
אמרתי לעצמי מה הסיכוי? קטן ביותר שאצליח לזהות אותך בכל ההמון, אחרי הכול אני יודע מה את לובשת ואחרי שדיברנו על סוסים, בוקרים , אמריקה ואינדיאנים
פעלתי לפי תחושה שהתחפושת של שנה שעברה תיהיה עבורך מחזה מפליא וישר אראה זאת בעיניים , אם זה הוא גורלי"
כשהוא דיבר העיניים שלי ספרו כתמי שמן על הכביש, לא העזרתי בכלל להרים אליו מבט. הוא תפס אותי ממש ממש ממש לא מוכנה.
לא כמו שהייתי רוצה שהוא יראה אותי בפעם הראשונה.
כעסתי מאד.
הוא אכן גבוה ממני מאד. כשאני צריכה להרים אליו, אליו? מבט. ממתי אני כזה גור חתולים מנומנם?
הדרך בה הוא ביטא את שמי, הייתה לי מוזרה. כנראה שמבעד להודעות הקוליות , יש פילטר שמסנן את הנוכחות המטורפת שלו בחלל
אף אחד לא מתנגש בו , כמו שמתנגשים בי. הוא שם לב לכל שמתרחש בסביבה . כבר מוכן לכוון את האנשים או להציע עזרה. הוא לעיתים נדרך ומרפה כאילו ראה איזה שהוא זאב.
הוא ממשיך לחייך אלי ואני מנסה, באמת שמנסה(גם נמסה), להרים את המבט מהריצפה.
רק כשהוא התקרב, במקום כתמי שמן על הכביש שדה הראייה שלי התמלא נעלי ספורט ומכנס קצר
רגע... מה זה הגרביים הללו?!?
הוא מצא אותן?
לא אמר לי בכלל?
אני שונאת אותו כאן ועכשיו!!!
"הייתה לי הרגשה שאם הרגע הזה יתממש. הגרביים זה הדבר הראשון שתשימי אליו לב" אמר וצחקק
אני דיי משוכנעת שהייתי כבר אדומה שהוא הושיט לי אצבע לסנטר והרים לי את המבט מהגרביים לשמיים , סליחה, לפנים שלו ועשה צעד לאחור.
"תני לי להתענג על המראה הזה" אמר והגדיל את עיניו . "אני רוצה לזכור כל פרט, אין לדעת מתי תיהיה לי ההזדמנות להנות ממך ככה שוב"
סוף חלק רביעי