הוא הוביל אותי לחלק אחר של העיר, חלק בעיר שירוק ושקט. אם כי היו בו לא מעט חוגגים צרחות , קללות ושמחה, הרבה שמחה שהייתה חסרה לי כל כך.
עדיין הוא הוביל אותי בידי , כמו ילדה קטנה. בין אנשים, כסאות והרבה מאד אלכוהול.
פתאום הבחנתי שיש לו תיק על הגב שנראה דיי כבד. כאילו ידע בדיוק מה הולך לקרות...
רק כשעצר להביט אל המרחב הבנתי שלא ידע איפה תיהיה לנו פינה שקטה.
הוא המשיך להצעיד אותי בלי מילים , מדי פעם מסתכל לאחור לראות שאני לא חוטפת התקף לב מכל הריצות
מחייך חיוך קטן, חיוך שחשבתי עליו הרבה שזמם עלי במילים .. אוי.. מילים שלא מעט פעמים הביאו אותי לסוף המיוחל.
הוא עוצר. מניח את כובע הבוקרים מול פניי ואומר - ''לא להציץ''
אחרי כמה דקות אני מורשת לפתוח עיניים והוא עשה לנו פיקניק על מפה צבעונית , מפה עם מלא עלים של וויד, ושם היו את כל המאכלים שאני אוהבת במיוחד
היה שם גם תרמוס מוזר למראה ומיכל קצפת לידו. הספל שנח על הצד הוא הדבר הראשון ממנו שנכנס לי לבית.
(הדבר השני היה בעל מרקם יותר נוזלי-פרט לא חשוב שהמוח שלי התעקש להזכיר)
"שבי"
"יש שני דרכים בהם את יכולה להנות מכל מה שפרוס כאן" אמר והתיישב על כיסא קטן
"את יכולה לאכול כל מה שתרצי , גם לתת ביס קטן ולהמשיך לדבר הבא אבל..." פה הוא עצר עד שהרמתי אליו מבט
"אבל על כל טעימה, תצטרכי לבצע משימה בסיסית" סיים להגיד וניסה לנחש את מבטי
את האמת, לא הייתי כזו רעבה.. אך העובדה שזכר בדיוק כל מנה ומאיפה הזמנתי אותה. גרמה לדברים בי להתערער והביטחון המועט שהיה בי, התנדף.
"אני רואה שאת מהססת אך לא סיימתי להסביר..." המילים שלו הצילו אותי משתיקה מביכה "...אבל זה שליקקת את השפתיים כבר פעמיים מעיד שיש בך רעב ושוב פעם לא אכלת כמו שצריך" אמר לי בקול רך
נשען אל התיק ושלף ממנו בקבוק מים . ''קחי'' הושיט לי ואני הודתי לו בניעור של הראש ושתיתי כאילו צעדתי במדבר עשר שעות.
"מה האפשרות השנייה?" סוף סוף מצאתי את הקול שלי בחזרה
"האפשרות השנייה היא הכי קלה, לכאורה. את יכולה לאכול הכל פה רק בין ביס לביס את צריכה להמתין חמש דקות שלמות" עכשיו הוא הזכיר לי שטן
ממש דמיינתי אותו מחזיק מזלג בעל שלוש שיניים גדולות
"מה זה היה תמיד.. איפוק והשהייה?" שאל אותי עם אותו חיוך נבזי וסאדיסטי.
מה אתם/ן הייתם בוחרים???
סוף חלק חמישי