הולם להפליא

השלב הזה בו היא רוצה להפסיק לחשוב ולרצות

ומבקשת שתעשה בה כרצונה

שתשתמש בה

שתהיה בה כדרכך

בלי לשאול, בלי לחכות, בלי להעמיס עליה את ההחלטות וההגדרות

פשוט להיות

פשוט לעשות

ככה

עם הפנים לקיר

תעמדי זקוף

לא להפנות ראש, זונה

לא להציץ

זה לא פרס, זה עונש!

והעונש הכי גדול הוא לא לדעת כמה זמן זה יימשך,

ולא לדעת מה קורה מאחורי גבך

האם אני מכין לך עינוי חדש?

האם אני סוקר את גופך, שאינך תמיד שלמה איתו?

ואולי,

הכי גרוע,

האם אני בכלל זוכר שאת כאן בפינה, והאם בכלל אכפת לי?

אני אוהב את המבט הזה,

זה שמגיע מלמטה למעלה, כשהיא על הברכיים, ואני עומד מעליה.

היא למרגלותיי, משתוקקת.

ואני ניצב,

ניצב וניצב,

קשה, זקור וגדול רק מהמחשבה על הציות שלה לפקודה הבאה שלי,

עוד לפני שפתחה כפתור.

כראוי לכלבה הפבלובית שהיא, היא כבר מריירת,

מכינה מאגרי רוק בפיה, באופן בלתי רצוני – אבל כן מודע.

היא מניחה ידיים על הבליטה, ומייחלת להוראה.

עוד מעט היא תקבל אישור, והיא תתחיל לקלף ממני את המכנסיים,

ומשם אתן לה להתמודד בכוחות עצמה.

מטיל עליה את מלוא כובד משקלי,

ממלא אותה בכל גודלי, עד תומה ועוד, ועוד קצת.

מצמיד אותה אל המיטה, מועך אותה ביני ובין המזרן.

האגן מפמפם, עולה ויורד, ואני נועץ, ננעץ, קשה ועמוק ופנימה,

אל לב הוויתה, אל מרכז גופה.

הגודל קובע.

והגודל גם מקבע,

מקבע אותה למקומה, עוטף מבחוץ, ומייצב מבפנים, ממסמר אותה למקומה עם עמוד תומך פנימי.

היא נתונה, שייכת, בעולה. מתמסרת ונכנעת.

מניחה לי לעשות בה כרצוני, רוצה שאשתמש בה, מתענגת על התנהלותי בתוכה ומסביבה ומעליה.

המהלומות שלי בתוכה מתגברות ומתעצמות, מכות ומטלטלות את כל כולה.

אני נוטף, הרטיבות שלנו נמסכת ומתמזגת.

היא מקובעת למקומה בלי יכולת לזוז,

ובכל זאת,

בו זמנית,

היא עפה.

יש מעט מדי תמונות של התרה

סימנת אותי.

כמוך

...

(טקסט חלקי)

*Hommagium או הומאז' היא שבועת האמונים של וסאל כלפי הסניור (האדון) באירופה של ימי הביניים

זמן של יצירת קשרים

ואם תהית למה אני אוהבת אותך כל כך,

אני לא אתלונן