לפני 14 שנים. 3 בנובמבר 2010 בשעה 19:39
עומדת מול מראה, מיטיבה את שמלונת הטריקו הביתית שעליה, הנצמדת לקימוריה, כלום מתחתיה.
אוספת שערה, מחזקת גלגולו, כך שלא יפריע.
מתקינה עצמה למלאכת המציצה.
מסתובבת אליי,
אני על המיטה, עירום, מפושק, ראשי מוגבה על כריות. הזין מונח. ספק מוטל ספק סרוח.
היא נעמדת על ברכיה בין רגליי, מתיישבת ירך על שוק, מעבירה יד עדינה ומרפרפת על שק אשכים.
איני מאיץ בה, איני נותן הנחיה.
רק מלווה במבט,
לרגע היא נלכדת בו,
ובמשנהו חוזרת אל המוקד, אל תנועת קצות אצבעותיה,
אל רפרופן על הביצים, על החיץ ועל החור שמתחתיו.
ושוב אומדת את משקלו של שק האשכים ותכולתו בקצות האצבעות.
הזין מתמלא ונגדש למגעה,
אצבעותיה משרטטות מסלולן מבסיסו לראשו, לאט.
בהגיע קצותיה לעטרתו הוא כבר מלא וגדוש, קשה ונכון.
היא מעבירה את לשונה לאורך מתארו, סוללת נתיב לח לכל אורכו בפס מבריק.
ועוד פס.
היא אוחזת אותו בידה, מניחה לתחושת נוכחותו למלא את כף ידה.
ואז מנמיכה ראשה ולוקחת אותו אל פה חם , אל פה רטוב ומשתוקק.
בחרדת קודש היא מכילה אותו,
בכוונה גדולה,
ברצון ובחדווה.
פה מכיל ויד מסתובבת משלימה,
היא שולטת בטכניקה, בפרקטיקה, במיסטיקה של המציצה.
מכילה כמה ממנו שמצליחה, ומאריכה את האפקט ביד מיומנת הצמודה אל הפה, וביד נוספת שמלווה.
היא מכירה ויודעת.
מביאה לרצף של התכווצויות, נדיר,
כזה שמשול לשרשרת שיאים, כזה שמטיל אותי אל מעבר לשליטה, שמרעיד את ירכיי, שמטלטל את נשמתי.
היא יודעת את מלאכתה, מנסיקה ומצלילה,
מניעה אותי באוויר וברוק.
מנגנת עליי בלשון ובשפתיים, בפנימן של לחיים ובפתחו של גרון.
וכבר איני שם,
אני במקום אחר,
שרחב כמו היקום כולו, וממוקד כמו כיפת עינוגיי.
לא בקלות היא תתעייף,
חצי שעה, ארבעים דקות, גם ללמעלה משעה היא מסוגלת,
כי ככה זה כשהמלאכה מענגת את בעלת המלאכה, לא פחות מאשר את הנתון לה.
ולפרקים אטול את ההובלה,
אאחוז בחוזקה בשיערה, עורפה, ראשה, ואריץ עצמי במהירות מעמיקה והולכת בפיה, בלועה, בואכה גרונה,
ואנוח שוב,
רק על מנת לאפשר לה לחטוף את נשימתי ומנוחתי בפשיקת שפתיים, להטוטי לשון ושרירי יניקה.
יש המוצצות ע"מ להפגין מיומנות וכישרון,
יש המוצצות מתוך אהבה, הכרת תודה או רגש נעלה אחר לנמצץ,
יש המוצצות בשם ההדדיות.
ויש את זו המוצצת מתוך אהבת המציצה, מתוך ההנאה האישית הפרטית הנפרדת שלה מתחושת הזין בפיה, מפרכוס הגוף מתחתיה.
זו שמבחינתה המציצה עומדת בפני עצמה ואינה מבוא או תחליף – אלא הדבר עצמו.
(וזאת מבלי לגרוע מאהבתה ותשוקתה ל"דבר עצמו" המוכר והאהוב )
הראינה לי,
אני תמיד אומר להן,
אישה שאוהבת למצוץ לשם המציצה, לשם הנאתה שלה, שמשתוקקת להרגישו בפיה, שעושה זאת קודם כל למען עצמה.
הראו לי אותה,
והראיתן לי את הטובה, היודעת, המעולה שביונקות הדבש, שבשואבות בששון, שבמפיקות חלבי.
וכשמתקרב זמן התפרצותי, זמן התפוצצותי ונביעתי, זמן התמתחותי ומטחי,
היא מרגישה את זה מתקרב,
ולוקחת אותי לשם, בכישרון של היכרות, בוירטואוזיות של אמנית, בנאמנות של נתינה, בחרדת קודש, באהבת אישה.
ואני נורה
יורה
מיטלטל ומתיז,
מתכווץ ומותר,
בשטף זרנוקי.
ואז בפעימות מלוות, מנערות גוף,
בפולסים שנמשכים גם אחרי,
בפרכוס מטורף ובלתי נשלט,
ברעד של חיות.
אני מוטל לאה,
מרוקן,
מרחף.
והיא מסופקת ושבעה,
מחויכת ומרוצה.
משיב לעצמי אט את יכולת הראיה,
מתבונן במורד גופי, ורואה אותה קורנת,
מבין רגליי,
מציצה.
