הולם להפליא

ההתרחשות הפיסית יכולה להביא אותך לריחוף ולשחרור,
מה שקורה לגוף שלך, מביא אותך להשתחרר ולעלות למימד גבוה יותר.
ההמראה הזו מגיעה מתוך הכוס.
אבל בשביל השניה הזו של הניתוק בסוף ההמראה ולקראת הנסיקה,
בשביל השניה הזו צריך את הראש.

יו, בייבי,
להסתכל עלייך זה מעשה אומנות בפני עצמו.
את נראית כל כך טוב שכל דיון לגבי מיניות המשודרת ממך מיותר לחלוטין.

גם אם היית מצליחה להמנע מלשדר מיניות כלל ועיקר,
הרי שלזיין אותך זו פשוט מצווה,
כזו שאני שמח להיות מאמין אדוק על מנת לקיימה.

ולא סתם לקיימה,
אלא להדר במצווה זו בנפש חפצה ובדבקות,
וכמי שהולם על חזהו בשעת תפילה,
אהלום באגני על ישבנייך השוקקים.

תסתכלי על העיניים שלי,
אפשר לראות את המסלול שהן עושות, עולות יורדות ועולות,
עם קימורי גופך כשאת שוכבת על הצד.

מצווה לזיין אותך, אני אומר לך,
ואני לא סתם מאמין מן השורה,
אני כאן בתפקיד הכהן הגדול.

אמן

לא צריך



הוא כבר יהרוג את עצמו.

(פרטים במבזקים)

הקול שקט, העיניים מורמות, כל מבעה אומר תחינה,
"בבקשה"
- מה בבקשה?
"אפשר לגעת בבקשה?"

הגוף דרוך, בהמתנה מייחלת,
"בבקשה"
- בבקשה מה?
"בבקשה אדוני"

אוזרת אומץ על מנת לבקש,
מקווה שכעת הוא העיתוי הנכון,
מתפללת בתוך תוכה שמבוקשה ייענה,
שעצם הבקשה לא ימנע את מימושה.

היא משמיעה בקשות שכל גבר ישמח לשמוע,
"אני יכולה למצוץ בבקשה?",
"אני מבקשת שתזיין אותי, אני ממש צריכה",
"אני רוצה שתגמור לי בפה, בבקשה".

הבקשות שלה נענות לעיתים,
לפעמים מייד,
לפעמים אחרי תהליך כזה או אחר,
לפעמים לא תעננה כלל.

היא אוהבת לבקש,
הוא אוהב לשמוע אותה מבקשת.
אוהב את התחינה והכמיהה בקולה ובכל כולה כשהיא מייחלת אליו,
הוא אוהב את השמחה והנלהבות שלה כשהוא נענה לה.

היא עולה על גדותיה כשבקשתה נענית,
היא נובעת כל כולה בזמן שהיא מתממשת,
לו היה לה זנב הוא היה מתכשכש לו במרץ.
ואז, מגיע תורה של ה"תודה" .

אבל שם כבר היינו, לא?

"סליחה" היא אומרת.

למה? מה כבר עשית?

וזה לא באמת משנה מה היא עשתה, זו הסליחה והמחילה שהיא מבקשת.
זה העונש המטהר, הגואל, מלבין החטאים.

היא על ברכיה, ראשה מורכן, מבקשת סליחה.

מבקשת להתוודות ולהיענש,
לזכות במכת מרדות.
רק במקרה לא נולדה קתולית,
ה"mia culpa" היה הולם אותה כל כך.

והיא מתוודה בשמחה גדולה, בהתלהבות אין קץ:
"עויתי, חטאתי, פשעתי, אשמתי, כיזבתי, לצתי, כעסתי, סררתי, סרתי ממצותיך"

והוא יודע שהיא נורא תתאכזב אם היא תזכה למחילה במהרה ובקלות, אם תזכה לסליחה ללא עונש הולם.
אז הוא הולם, והיא נגאלת.
הוא מעניק מחילה,
והיא מקבלת,
סליחה.

לא על מילה טובה, לא על ממתק או ארוחה, לא על שיחה נעימה או מילה מחזקת.
גם אלו תודות ראויות, כמובן.

אני מתכוון לתודה של אשה,
שמודה על זיון טוב שהיא ממש ממש נזקקה לו,
שמודה על סטירה, על הצלפה,
על כל ספאנק בנפרד או על כל המקטע,
על כל מקטע בנפרד או על הסשן כולו.

"תודה שאתה עושה לי כל כך טוב"

"תודה שאתה כאן"

"תודה שאתה מזיין אותי כמו שאני אוהבת"

"תודה על העונג" "תודה על הכאב"

המלה הזו הנאמרת לצד המבט הזה, המצועף, המבולבל, המפורק, המסופק, שמתלווה להפניית הראש, למעבר העיניים על הפנים, על הגוף.

המלה שמבטאת את ההכרה.

הכרת התודה.


המקום המיוחד הזה כשהיא מלאה בסיפוק וכל כולה אסירה.

אסירת תודה.

היא שואלת בקול מתפנק.
האלכוהול הופך אותה לחרמנית.
למעשה חרמנית יותר.
כי חרמנית היא תמיד.

פתאום היא נזכרת בחוט הטלפון, ההוא שמשאיר קווים דקים וצורבים.
ורוצה עוד,
שארביץ לה.
שאפליא מכותיי בישבניה, שאסטור לה, שאותיר סימניי.
ומפנטזת,
ולפני שמסיימת לפנטז כבר זוכה להגשמה, למימוש.
היא שמחה.

מבוסמת ומבושמת,
ועוד סיבוב אחד מתחיל משום מקום ומגיע עד הקצה.
ושפוכים מוטלים על המיטה,
והשינה אופפת.

בלילה הם יקומו,
הוא יתגלח, היא תתייפיף,
ויסעו למסיבה ההיא,
מי יודע מה יקרה שם, ועם מי.

היא במצב הרוח הנכון להרפתקאות.
והוא?
אצלו זו ממילא ברירת מחדל.

אז הוא מרים את היד,
ומנחית.

היא אוהבת את הלחץ.
הלחץ הזה שהיא מרגישה בכל הגוף, קצת לפני שהוא מגיע.
את הלחץ והולם הלב כשהיא שומעת אותו עולה במדרגות.
את הלחץ שכף ידו הגדולה מפעילה על העורף שלה, את ההילחצות של שפתיים לשפתיים,
את הלחץ של גוף כנגד גוף, את הימעכות השדיים כנגדו,
את ידיו האוחזות. אוחזות, לופתות, לוחצות.

היא אוהבת את הכובד שלו עליה, את הלחץ של גופו הגדול על גופה,
את היעתקות הנשימה כשהוא חודר אותה במבט,
כשהוא חודר לגופה.

היא אוהבת לשרת אותו ללתת לו את כל מבוקשו,
אוהבת להיות נכונה תמיד לכל מאוויו ורצונותיו,
זה מלחיץ אותה - זה לחץ נעים, כזה שמחדד אותה, גורם לה להיות טובה יותר.

אפילו את הלחץ שלקראת לכתו היא אוהבת, אבל פחות,
היא חושבת שגעגוע הוא מתוק, אבל שנוכחותו מתוקה יותר.
ושזהו לחץ שתורם לכך שאין דבר שהנו מובן מאליו, לחץ שמונע שגרה מנוונת.


גם עם הלחץ שגורם קיומן של אחרות היא מסתדרת,
בעיקר חשוב לה שהן תהיינה ראויות.
היא כבר לא לחוצה מכך שהיא תאבד את מקומה הייחודי,
מהלחץ הזה היא פטורה כבר מזמן.



כשהוא רחוק, והיא לא בטוחה שטוב לו, היא לחוצה.
כשהוא לא לידה והיא תוהה אם הוא עצוב או טרוד, היא לחוצה.
כשהיא שומעת את העייפות והתשישות בקולו היא נלחצת.
ואת הלחץ הזה היא לא אוהבת בכלל.

קריאה לקראת שבועות - מגילת רות

ו ו?ת??ר?ד, ה?ג??ר?ן; ו?ת??ע?ש?, כ??כ?ל א?ש??ר-צ?ו??ת??ה ח?מו?ת?ה?. ז ו?י??אכ?ל ב??ע?ז ו?י??ש??ת??, ו?י??יט?ב ל?ב?ו?, ו?י??ב?א, ל?ש??כ??ב ב??ק?צ?ה ה?ע?ר?מ?ה; ו?ת??ב?א ב?ל??ט, ו?ת??ג?ל מ?ר?ג??ל?ת?יו ו?ת??ש??כ??ב. ח ו?י?ה?י ב??ח?צ?י ה?ל??י?ל?ה, ו?י??ח?ר?ד ה?א?יש? ו?י??ל??פ?ת; ו?ה?נ??ה א?ש???ה, ש??כ?ב?ת מ?ר?ג??ל?ת?יו. ט ו?י??אמ?ר, מ?י-א?ת??; ו?ת??אמ?ר, א?נ?כ?י רו?ת א?מ?ת?ך?, ו?פ?ר?ש??ת?? כ?נ?פ?ך? ע?ל-א?מ?ת?ך?, כ??י ג?א?ל א?ת??ה. י ו?י??אמ?ר, ב??רו?כ?ה א?ת?? ל?יהו?ה ב??ת??י--ה?יט?ב?ת?? ח?ס?ד??ך? ה?א?ח?רו?ן, מ?ן-ה?ר?אש?ו?ן: ל?ב?ל?ת??י-ל?כ?ת, א?ח?ר?י ה?ב??חו?ר?ים--א?ם-ד??ל, ו?א?ם-ע?ש??יר. יא ו?ע?ת??ה, ב??ת??י א?ל-ת??יר?א?י, כ??ל א?ש??ר-ת??אמ?ר?י, א?ע?ש??ה-ל??ך?: כ??י יו?ד?ע? כ??ל-ש??ע?ר ע?מ??י, כ??י א?ש??ת ח?י?ל א?ת??. יב ו?ע?ת??ה כ??י א?מ?נ?ם, כ??י אם ( ) ג?א?ל א?נ?כ?י; ו?ג?ם י?ש? ג??א?ל, ק?רו?ב מ?מ??נ??י. יג ל?ינ?י ה?ל??י?ל?ה, ו?ה?י?ה ב?ב??ק?ר א?ם-י?ג?א?ל?ך? טו?ב י?ג?א?ל, ו?א?ם-ל?א י?ח?פ??ץ ל?ג?א?ל?ך? ו?ג?א?ל?ת??יך? א?נ?כ?י, ח?י-י?הו?ה; ש??כ?ב?י, ע?ד-ה?ב??ק?ר. יד ו?ת??ש??כ??ב מ?ר?ג??לו?ת?ו, ע?ד-ה?ב??ק?ר, ו?ת??ק?ם, בטרום (ב??ט?ר?ם) י?כ??יר א?יש? א?ת-ר?ע?הו?; ו?י??אמ?ר, א?ל-י?ו??ד?ע, כ??י-ב?א?ה ה?א?ש???ה, ה?ג??ר?ן.

רות, פרק ג' פסוקים ו' - יד'.

היא מוצאת את הגאולה שלה, את הגואל שלה, את המקום שלה למרגלות האדון.
הוא, פורש עליה את חסותו, מספק לה הגנה וביטחון. מותיר אותה איתו עד הבוקר, ושולח אותה מספיק מוקדם על מנת שלא יזהו אותה ושלא יפגע כבודה בעיני כל.