הולם להפליא

היא אוהבת את הלחץ.
הלחץ הזה שהיא מרגישה בכל הגוף, קצת לפני שהוא מגיע.
את הלחץ והולם הלב כשהיא שומעת אותו עולה במדרגות.
את הלחץ שכף ידו הגדולה מפעילה על העורף שלה, את ההילחצות של שפתיים לשפתיים,
את הלחץ של גוף כנגד גוף, את הימעכות השדיים כנגדו,
את ידיו האוחזות. אוחזות, לופתות, לוחצות.

היא אוהבת את הכובד שלו עליה, את הלחץ של גופו הגדול על גופה,
את היעתקות הנשימה כשהוא חודר אותה במבט,
כשהוא חודר לגופה.

היא אוהבת לשרת אותו ללתת לו את כל מבוקשו,
אוהבת להיות נכונה תמיד לכל מאוויו ורצונותיו,
זה מלחיץ אותה - זה לחץ נעים, כזה שמחדד אותה, גורם לה להיות טובה יותר.

אפילו את הלחץ שלקראת לכתו היא אוהבת, אבל פחות,
היא חושבת שגעגוע הוא מתוק, אבל שנוכחותו מתוקה יותר.
ושזהו לחץ שתורם לכך שאין דבר שהנו מובן מאליו, לחץ שמונע שגרה מנוונת.


גם עם הלחץ שגורם קיומן של אחרות היא מסתדרת,
בעיקר חשוב לה שהן תהיינה ראויות.
היא כבר לא לחוצה מכך שהיא תאבד את מקומה הייחודי,
מהלחץ הזה היא פטורה כבר מזמן.



כשהוא רחוק, והיא לא בטוחה שטוב לו, היא לחוצה.
כשהוא לא לידה והיא תוהה אם הוא עצוב או טרוד, היא לחוצה.
כשהיא שומעת את העייפות והתשישות בקולו היא נלחצת.
ואת הלחץ הזה היא לא אוהבת בכלל.