הולם להפליא

"פנוי?"

"בואי"

ככה באמצע היום עם כל העיסוקים המלחיצים של השבועות האחרונים.

הסמס הבא הגיע אחריה. היה כתוב בו "דקה". היא השיגה את המסרון של עצמה.

"באתי לקוויקי"

"אז למה את עדיין לבושה? "

"אני רגילה שאתה אומר לי מה לעשות" תוך שהיא מתפשטת.

את הזין היא מכניסה לפיה בלי הוראה מראש, כבר באוטומט.

שיער אדמוני ארוך אסוף, גוף בהיר אתלטי, מאומן, גמיש וקפיצי.

השיער נאחז, מושך אותה מעלה לעמידה ובאותה תנועה משמש כמנוף להטלתה אל המיטה.

מוטלת על גבה, צופה בקנדום נפתח, נמתח, עיניים מתעגלות, רגליים עולות גבוה.

גוף משתוקק נפרש במצב המתנה.

הנה זה בא

זה מין מצב שמתחיל בזה שהגוף מוצף בעונג. עונג חזק, שמגרה את כל החושים, משחרר כימיקלים במח. הופך את כל קצות העצבים שבגוף לפעילים ורגישים.


העיניים שלה מתהפכות, מתגלגלות, היא אינה יודעת עוד מה היא מי היא.

כל כולה חישה, עונג חריף, חזק, תובעני, מטלטל. כל הווייתה הפיסית הופכת להוויה קולטנית.

היא נהיית קולטן של עונג וחישה.

שמקבל את הסם שלו במנות גדלות והולכות, אל עבר היתר.


ונראה לרגע, או שניים, או יותר שהגוף הגיע לקצה גבול ההכלה של עונג.

אל סיפה של "אי ספיקת גוף".


והסף נחצה.

והיא עפה

העונג ממלא אותה וגולש ממנה ומעביר אותה מהפיסי לרוחני, למיסטי.

למעוף של הנשמה.



הגוף המדהים ולמוד הניסיון, הגוף שהוא משאת נפשם של רבים, הגוף שנתון לחסדיי ושאני יודע את רזיו וסודותיו – הגוף הזה רועד, מתפתל מתעוות מוטח ומונע.

כלי לרצונותיי – כלי למאווייה.



יש דברים שקיימים עבורה רק במפגש שביני ובינה.

גבולות שנחצים רק כשאנחנו נפגשים.

נהרות סוערים שאני "איש הסירה" שמשיט בין גדותיהם.

ארצות לא נודעות שאני מורה הדרך בהן.

מחוזות חושניים שאני בעל המונופול עליהם.


הזיון משייך אותה אליי.


הוא גורם לה לרצות לבוא איתי במגע – שוב ושוב.

כל אימת שזה אפשרי.


"אני לא זוכרת לך חסד נעורים, אני אסירת תודה על העכשיו"

ועוד עכשיו, ועוד עכשיו. וגם מחר- אם אפשר.



ששוב תתמלא כוס עינוגיה

שוב תוגדש סאת תאוותיה

שוב יגלוש העונג מכליה

ושוב היא תמריא אל המקום

שבו הגוף אינו יכול להכיל יותר

המקום של אי ספיקת הגוף.

שני גופים עירומים, מבריקים וחטובים מוטלים במרכז המיטה הסתורה.

חזותיהם מתנפחים ומתרוקנים , קול של נשימה איטית ועמוקה נבלע בצלילי המוסיקה ששימשה עד לפני רגע כנותנת הקצב להתרחשות יצרית ומשולחת רסן.



היא עוברית, הוא פשוט איברים.

עדיין לא בשלב בו מנסים להתאושש, עדיין בשלב של השקט שאחרי הסערה.



זמן הדממה הדקה

של אחרי המולת התנגשות גופיהם,

של אחרי צעקות אביונתה,

של אחרי נהמות התפרצותו.



ליבותיהם בוערות, נסערות.

ליבתו וליבתה. רוחשות ויוקדות.

הדהודן הפנימי, החרישי, מקהה את כל רחשי העולם החיצון שמנסים להבקיע דרך מבעד לחלון מוגף.





טיפות זיעה מאוחרות נובעות על עורו.

אדמומית מסומנת בקווי מתאר של כפות ידיים גדולות מתחילה בדהייתה האיטית על ישבניה.

ריחם הסמיך ממלא את חלל החדר.

משכר את השיכורים ממילא.



עיניים נפקחות, נפגשות, מחייכות.

השפתיים נפוחות, נשוכות, מחייכות.

פנים למודי עונג, מחייכים.

גוף שבע ומרוצה, מחייך



חיוך עמוק, אסיר תודה, אוהב.





מושך שמיכה מהרצפה – מכסה אותה.

שיערה נשפך אל מעבר לשפת המיטה.

הוא בוהה בתקרה.



כעת, שום דבר כבר לא לוחץ.

עכשיו, כבר לא בוער

פרקי הידיים שלה אחוזים בחוזקה, מוצמדים בכוח למזרון.
הגוף שלה בתנוחת ספינקס, השדיים נמעכים על הברכיים,
השוקיים צמודות לירכיים.
הכוס שלה פעור ונחדר שוב ושוב בעוצמה , במהלומות קצובות,
בכניסות חזקות ועמוקות, בקצב שלא מאפשר לה להסדיר נשימה.
פרק יד אחד שלה משוחרר מהאחיזה רק על מנת ששערה הארוך יאחז ויימשך אחורה בפראות,
הראש שלה נמשך אחריו ועיניה פוגשות את תמונת עצמה הנבעלת במראה הגדולה שממול.

"תסתכלי על עצמך, זונה. תראי איך את נטחנת".

היא באקסטאזה, היא נהנית כפי שהרבה זמן לא נהנתה, היא חיכתה לזה, התגעגעה לזה, הזדקקה לזה .

כפות ידיים גדולות חובטות בישבנים לבנים, מותירות טביעות אדומות ולוהטות.

היא אוהבת להיטחן, להבעל, להתפרק מבפנים החוצה.
אוהבת להימעך, להטלטל, להיות לו לכלי .

גם נשיכות היא אוהבת, חזקות.
כאלו שמסומנות בעורף תוך כדי.

אבל על הנשיכות היא נאלצת לוותר.

כי אחרי כל הסערה הזאת, היא תתנקה ותתקלח, תצנן סימנים.
ובערב תפגוש שוב את אהובה האמיתי, ההוא שבשבילו היא כל העולם כולו,
זה שאוהב אותה יותר מאשר את עצמו, האחד שהוא הגבר המושלם שלה, הכמעט מושלם.
שיש בו הכל - כמעט.

הוא איש חלומותיה, אביר לבה המשתוקק, אלוף נעוריה.
אלא שאהוב לבה לא יכול.
אינו סוטר לה, אינו בועל אותה כרצונה, אפילו הספנקים שלו מהוססים ואינם מותירים את הצריבה הנדרשת, את הצליל הנכון.

היא אוהבת אותו, מאד.
אבל זה לא מספיק.

פעם בחודש או בשבועיים היא באה לבקר אצל האיש הגדול מהצ'אט.
רק בשביל לפרוק שק של מאוויים, כזה שיתחיל להתמלא מחדש כבר היום בערב.

חולמת על מיזוג. על אהובה שיזיין אותה ויאהב אותה בעוצמה ובכאב.

ועד שתגיע אותה שלמות- היא מקבלת, בהשלמה, את ההשלמה.

שני ראשים חלקי שיער וארוכי שיער עולים ויורדים בין הרגליים שלי.
האחת יונקת את הזין שלי בחדווה והאחרת מלקקת את הביצים.
אני מתענג על המראה שנשקף בתוך הפישוק שלי, בנוסף על העונג החריף והממלא ממילא, שמזנק בפולסים קצובים מקצות העצבים הרגישים ביותר אל מרכזי החישה והעונג שלי.
מבט אל המראה משקף לי את ישבניהן ואת החריצים הפעורים, שזמנם קרב ובא.

אני שב ומביט בפניהן היפות, בפיותיהם העסוקים, ובשיער החלק והארוך שגורם לי לחשוב על שנות ה60.
תוך כדי כל הסערה הזו פתאום מבליחה בי מחשבה משעשעת.
היא תחכה, המחשבה.

זמן מה לאחר מכן, אחרי שהמציצה הכפולה הפכה לשני זיונים נפרדים, בזה אחר זה, כשאחת מתבוננת בי בועל את השנייה ולהיפך. זמן מה לאחר שהגעתי גם אני לסיפוקי כשאני משחרר את מטעני אל פיה של הנמוכה שבהן. יושבים שלושתנו על המיטה. אני והגבוהה מעבירים בינינו ג'וינט. הנמוכה לא מעשנת. היא ילדה טובה.

אעלק

"אתן יודעות שיש לכן משהו משותף? " אני חוזר למחשבה ההיא ממקודם.
הן מתבוננות במבט שואל.
"אני מתכוון, חוץ מזה שאני מזיין את שתיכן, וששתיכן בנות אותו גיל וששתיכן אמהות"
הן ממשיכות להתבונן.
"שתיכן הייתן באותה תנועת נוער" אני שולף את הנתון ששעשע אותי כל כך בזמן שהן שקדו על מלאכתן הנאמנה.

"בני עקיבא?" שאלה הגבוהה את רעותה.
"שבט עצמאות" ענתה לה השנייה.
"וואלה? גם אני. איזה קטע".
וממשיכות להחליף מידע וחוויות משל היו שתי בנות שנפגשו בסמינר כלשהו. האחת הייתה קומונרית והאחרת ויתרה על שירות לאומי והתגייסה וכן הלאה וכן הלאה.

ואני מתבונן מחויך בחילופי הדברים ומציין שראשי הציונות הדתית לבטח היו שמחים לדעת אילו נשים חסודות וראויות יצאו מבית הגידול שלהם.


בצעירותי נטיתי להתרחק מדתיות ודתל"שיות.
הנטייה שלי הייתה ללכת על בטוח ותפסתי את האוכלוסייה הזו כפחות זמינה ופחות רלוונטית מבחינה מינית. מה גם שהנשים העדיפות מבחינתי היו אלו בעלות הקילומטראז', ואת אלו שהשתייכו לצבאות השם תפסתי כפחות מנוסות.
כמובן שהייתה זו טעות, אך מסוג הטעויות שתוקנו בשלבים מאוחרים יותר.

יש משהו מיוחד בהן, בדת ל"שיות. בעצם יותר ממשהו אחד.
המחשבה שהאישה המינית, היצרית, המשתוקקת, הזנותית, הנתונה, התנהלה רוב ימיה בצניעות ובהתכסות. גם כשהיא כבר משוחררת ומותרת עדיין נותר שם משהו אסור, אחר, של העולם שמעבר.

הפנטזיה על האישה הדתייה, על הצעירה שכבודה בנחבאותה, על מה שמסתתר ומתאווה לפרוץ מתחת לחצאית הארוכה, לשרוולים, למטפחת , לשביס. הפנטזיה הזו מתממשת מאליה, גם כשהאישה שמולי ואיתי בכלל לא הכירה אותי באותם זמנים של חייה הקודמים.

יש כמובן את המקרה המובהק של מי שחיה כדתייה או הנה ממש דתייה ומתאווה ומעזה ופורצת גדר תוך שהיא ממשיכה להיות חלק מהעולם האמוני באופן חלקי או מלא (טוב, נו. כמעט מלא) אבל על זה בפעם אחרת.

יש דתל"שיות, דתיות לשעבר. ויש חרד"לשיות, חרדיות לשעבר.

חברה יקרה שלי, חרד"לשית, נתנה סימנים בחברותיה (ובעצמה) שיצאו מהעולם החרדי, ובהתנהלותן המינית. לטענתה החלוקה בקרב הנשים הללו היא דיכוטומית של ממש. מחד ישנן נשים שעקבות החינוך הקפדני של נעוריהן הפך אותן ל א- מיניות שנגעלות מסקס ואינן מסוגלות ליהנות ממנו ומעדיפות להימנע ממנו.
ומצד שני נשים שהדיכוי המיני ארוך השנים יצר בהן תגובת נגד והפך אותן למוטרפות מינית שרק חיכו להתרת הרסן. ומשהותר, פרץ מהן בשצף קצף גל של תאווה ותשוקה שמאיים להטביע את כל סביבותיהן.
איני יודע עד כמה הניתוח הזה מדויק, אך חזקה עליה שהיא מכירה את העולם הזה טוב ממני. מה גם שהיא משתייכת למחנה השני, זה של השצף והקצף, ככה שבכלל אין לי חשק להתווכח.

יש משהו, אני חושב, בהתמסרות הזו, בנתינות, בהכנעה אל מול בורא עולם אל מול מלך מלכי המלכים, שמבקשות תחליף. שנוהה אל עבר קדושה, גם בהיעדר אמונה באותו אל. משהו שמחפש את ההכלה והקבלה המלאות, באמת ובתמים.
יש משהו, לפחות אצל חלק מהדתל"שיות שמגיע מוכן לסגידה, שיודע לחבר ולקשור את מעשה האהבה למקומות של נורא וקדוש ומלא וכביר ונאדר ורב חסד ואמת.
כאילו האינדוקטרינציה של ההתמסרות והנתינות עבדה, ועובדת גם בהיעדר ה' צבאות ובהיכנס גבר בשר ודם לנישה שהייתה שמורה ליוצר בראשית. בייחוד בולט הדבר בסיטואציות מיניות-רגשיות, שבהן באים לידי ביטוי עברה, וזעם ומשלחת מלאכי רעים.


המיזוג הזה של היראה והפחד מחד (מבית המדרש הליטאי) ושל האהבה וההתחברות מאידך (ע"ע חסידות) היא תמהיל מדהים כשמדובר באהבה, יראה והתמסרות אל הגבר, מושא התשוקה.
שלא לדבר על הקנאות וקידוש השם של הדתיות הלאומיות.
חשובנה, חברותיי, לאן הולכות כל התעצומות הללו כשהאמונה נגוזה.
וכי לאן תתעלנה המאמינות את כל הרגשות האלו בהיעדר קבלת מרותו של היושב במרומים.

הרי מישהו צריך ליהנות מכל המטענים הללו, האין זאת ?

"אתה בן אדם מאד מיני"

היא אמרה, ואני התאפקתי לא לפלוט משהו כמו "נו שיט", כי בכל זאת מדובר בקוראת בקפה רצינית שבעשרים הדקות האחרונות לא הפסיקה לפלוט מידע אודותיי, שרובו היה נכון, מחד, וכזה שלא היה יכול להגיע אליה ממקורות אחרים, מאידך.

אז הסתפקתי ב"כן, אני יודע. זה לא מהדברים הממש-נסתרים אצלי".
"לא, אתה לא מבין", אמרה, "ראיתי את זה ישר בהתחלה, אבל אני לא מכירה אותך ולא היה לי נעים להתחיל בזה. הנה תסתכל בעצמך"
היא מסרה לי את הספל, ההוא שממנו שתיתי את הקפה חצי שעה קודם לכן. זה היה הקורבן העיקרי שלי באותו ערב - הצורך לשתות ספל של קפה שחור.
לקחתי את הספל לידיי, לא מבין מה אני אמור לראות ואיך אדע לזהות משהו בקרקע בוצית של ספל.

לא היה צורך במומחיות.

במרכז הבוצה היה תבליט ברור, מודגש, פרופורציונאלי, שאין לטעות בו, של זין.
ממש כך, זין.
עם שתי ביצים במיקום הנכון, ברור ומפתיע.

אם היו נותנים לי גוש פלסטלינה קטן ומבקשים ממני לפסל ממנו זין, לא הייתי מצליח לעשות את זה מדויק יותר. אמנם לא הייתה שם רזולוציה בדמות עטרה וכלי דם, אבל בהינתן קנה המידה הקטן (בכל זאת, כוס קפה, ולא פיילה) זה היה ברור מאד.


המשכתי להתבונן בפלא הזה.
החברה שהביאה אותי לשם לא יכלה להתאפק והצטרפה להתבוננות, מבחינה גם היא בצורה הברורה, מצחקקת ומשתאה כאחת.
"טוב" אמרתי.
"מה זה אומר?"

"הזין נמצא בתוך הלב שלך"


אני מודה שהצורה שהייתה סביב הזין יכלה להזכיר לי לב, אבל בהשוואה לתבליט הברור ושלא היה ניתן לטעות בו, הצורה שמסביב יכלה להיות גם מפת שוויץ.
"הוא מוביל אותך ומנחה אותך".

טוב, זה כבר היה יותר מדי.
את שאר הדברים שאמרה לי שם אשאיר ביני וביני, יחד עם דברים נוספים שנאמרו לי על ידי חברות בבריגדת העל-טבעי בתקופה האחרונה.


נתמקד בזין, ברשותכן.

תמיד הייתי מרוצה ממנו, גם בתקופת גילוי הפורנו בתיכון (בירחונים סליזיים ובקלטות וידאו של פורנו אייטיז), וגם בתקופות אחרות.
רק בגיל מתקדם יותר הבנתי, דווקא מפיהן של נשים, עד כמה גברים שמרוצים מהזין שלהם הם נדירים.עם השנים למדתי שלא בכדי הייתי מרוצה, ושכנראה הלך לי טוב בהגרלה הספציפית הזו.
בניגוד לרבים מבני מיני, לא עסקתי במדידות מול חברים או בשיחה איתם בנושא, והשתדלתי, אולי מתוך מבוכה ואולי מתוך חשש מעינא בישא, לא לדון בענייני הזין שלי עם גברים.
בצבא לא הייתה כל כך ברירה, ונזדמן לי לשמוע הערות מעריכות, או כאלו שאמורות היו להילחש אך נשמעו. שלא לדבר על הפעם ההיא שעיצבנו אותי בכוונה על מנת שאצא מהשק"ש כדי לדפוק מכות במישהו, וזאת, הסתבר בדיעבד, כחלק מהתערבות שלקחה בחשבון שבלילות הקיץ החמים בחושניה ישנתי כשרק השק"ש עוטף אותי, ובמטרה ברורה לחזות בי במערומיי.


עם חלוף השנים הוא צבר מחמאות לרוב, ובתקופות כאלו ואחרות גם מעין מועדון מעריצות שידעו לפרגן לו בדרך שהשפיעה, כמובן, באופן ישיר על האגו שלי.


כי בינינו, עם כל הפוזה האינטלקטואלית, עם כל ההערכה המקצועית, עם כל הפידבקים לפעילות פוליטית או ציבורית, ובאופן די רדוד, יש לציין, אין משהו שמסחרר את דעתו של גבר כמו: "הזין שלך הוא יצירת מופת", "הכי יפה שאני מכירה", "גם גדול וגם יפה", "אני רוצה לבנות לידו מקדש קטן ולסגוד לו" וכיוצא באלו.
עד כדי כך שעד היום יש מישהי ששם המשפחה שלה בסלולר שלי הוא ז' - שריד לתקופת היכרותנו שבה פחות התעניינתי בשם משפחתה, ומה שייחד אותה היה יחסה המיוחד אליו.



לפני חמש שנים לערך, בפלטפורמה אינטרנטית אחרת, נתבקשו הקוראים לכתוב על איבר המין שלהם.
בחיפוש שנערך לאחרונה נמצאה התגובה שלי מהשרשור ההוא.זה מה שיצא:

" הזין שלי
הוא קודם כל יפה ולכן ביערתי את כל הצמחייה סביבו על מנת שלא תוסתר הדרתו
הוא גם בעל נוכחות שלא ניתן להתעלם ממנה
והוא יודע לא לאכזב אם פתאום הוא נדרש לפעול בשתיים או שלוש חזיתות שונות בפרק זמן קצר.

הוא עושה רושם טוב ומתנהג יפה. לכן יש מי שאוהבות אותו יותר מאשר אותי.
אני יכול לומר שאני די מרוצה ממנו

(טוב, נו, האמת שאני ממש מבסוט ממנו. ולא רק אני) "


ועכשיו חזרה לקפה.


ההוא שבו אותרה נוכחותו הסימבולית.

האם באמת התנהלותי מוכוונת על ידו ?
ממש פיסית על ידו, או שמא התבליט בקרקע הבוצית היה רק מטאפורה ליצריות והמיניות שאפיינו ומאפיינות אותי, גם כשדברים אחרים עומדים על הפרק?

אין ספק שיש סוג מסוים של ביטחון מול נשים, שנסמך על הידיעה שכשנתקלף ונתפשט, לא תהיה אכזבה ולא יתגלה שוויון נפש אצל הפרטנרית.
ברור שכל תגובה אוהדת ממלאת אותי בשמחה ונותנת בוסט לאגו.
כמו גם נשים שמאסו בי, ועדיין שומרות וזוכרות לו חסד תפארתו.

אבל בתכלס, כמה מפגר אני צריך להיות על מנת להיות מרוצה ממשפט כמו "אתה חרא בנאדם, לא יודע להתנהג, פגעת בי מאד, והדבר היחיד אצלך שלא בא לי לדקור ולכווצ'ץ' הוא הזין המדהים שלך" ?
הרי ברור לכן שהיא יכולה להאשים אותי בתחילת אותו משפט גם ברצח עם, בהצבעה לליברמן ובהתעללות בקיפודים, ושהדבר היחיד שאני אשמע מהמשפט הזה הוא שלוש המילים האחרונות.


האם הייתי יותר נחמד ומכיל כלפי נשים בתקופות ההיבריסיות שלי (והיו כאלו, תיפח רוחי) לו היה הוא מצומצם במימדיו ופחות מרשים במראהו ?


הייתכן שהתנהגותי והתנהלותי, ולא רק בהקשרים המיניים, ממש מושפעות ממנו ומהתגובות אליו ?


האם עלינו להכיר בזה שבסופו של יום עניינים מהותיים בחיים נקבעים עפ"י רזולוציה פיסיולוגית גרידא?

זה כבר זמן מה שהם במקום מורכב. בעיות התגלעו, כעסים התעוררו, מרירויות ישנות צפו ועלו.
כל הניסיונות לפייס, להחליק, לדבר התקלקלו עד מהרה. דברים שנאמרו על מנת לתקן, לרוב רק החמירו את המצב. שינויים בהתנהגות נתפסו כמניפולציות.
הרעה הגדולה שתמיד ריחפה לה ברקע כענן שחור נוכח ומאיים, אך לא מתקרב, איימה לרדת ולעטוף אותה ואותו בערפל אפל.

שיחה, עוד שיחה. ניסיון ללבן, להסביר,לנקות שולחן, להוציא הכול, לשקף, לספר, לזכות בהבנה או בהכרה בעוול. כל אלו נערמו ביניהם כחומה של פתרונות שהופכים עצמם לבעיות ברגע שמגיחים לחלל העולם.

והכול מסביבם משתנה, והשדים המקיאווליסטים מתעוררים, האסטרטגיות והטקטיקות נשלפות ומנוסות בזו אחר זו. כושלות, מותירות אדישות, או עובדות לפרקי זמן קצרים.

"ככל שאתה מנסה יותר אתה שוקע יותר" הוא אומר לעצמו, "זה מחליק לך מבין האצבעות".
עייפות,
כבדות,
ייאוש.
האם הפעם יתרגש עליהם האובדן המוחלט,המלא, הסופי?

לפנות בוקר הוא חלם עליה, לא חלום כועס ומריר, לא חלום הזוי ומלא תהיות. חלום בסיסי ופשוט, חלם איך הוא תוקע אותה – חזק.
כמו שהיא אוהבת, כמו שהוא אוהב.

שעתיים אחרי הוא טלפן אליה."בואי" הוא אמר "אני רוצה אותך כאן, עכשיו".
ומשהו בקול שלו היה חדש ישן.
חדש, כי לא הייתה בו ההתנצחות,ההתחשבנות, ההאשמה, התסכול והעצב של השבועות האחרונים.
ישן, כי זה היה הקול הזה; המוכר, הקמאי, העמוק, האיטי והמעורר. הקול שעשה לה עקצוצים בכל איזור הבטן התחתונה.
קריאת הטבע, קול הגבר החושק באישה.

והיא באה, נכנסה בצעד מהסס ובלב מפרפר,כמו פעם, מזמן.

הוא לא ניסה להיות נחמד במתכוון, הפעם.
הוא לא הציע מים, תה, פרי. הוא לא שמר על פאסון של נושא ונותן ולא עטה מסיכת מלחמה.

הדלת ננעלה אחריה, כפתו לפתה את אחורי ראשה, אצבעותיו השתרגו לתוך שערה ונאחזו בחוזקה, ראשה הוטה לאחור ופיה נפלש, שפתיה ננשכו ונמעכו.

היא הוטלה על גב הספה, ראשה צמוד למושב וישבנה מוגבה על ראש המסעד, מכנסיה ותחתוניה הופשלו במשיכה אחת מהירה, ישבניה הופרדו והכוס שלה נפער מולו. הוא שיחרר את מכנסיו, שנפלו במהירות לרצפה, נמשכים אליה בכובד האבזם.

הוא אחז בחזקה בחיבור מותניה וישבניה וחדר אליה באבחה אחת. חזקה, עמוקה, נועצת. בתקיעה גדולה שהגיעה עד למקום המוכר,הידוע, השמור לו.
לא נעדר זעם היה הזיון הזה. זעם מיני, שהם כה אהבו. שונה כל כך מהזעם הקטנוני המגרד.
הוא חדר אליה עמוקות, במהירות, בעוצמה אדירה, כמו שהיא אוהבת. מהיר כמו מכונת תפירה, יסודי ועמוק כמו מגדל קידוח, בזווית הנכונה כמו שרק מי שבורכו בהתאמה מושלמת מכירים.

היא הרגישה בבית, בבית המתוק, המוטרף, המענג. במקום בו היא צורחת בלי שליטה או גונחת בחמדה, היא פגשה את המוכר, הדרוש, המובן ללא מילים. היא שכחה באותן דקות, באותה שעה, את הרעה הגדולה המאיימת לכלותם.
והתמסרה, והתענגה, והמריאה לעוף וחייכה במתיקות כשהוא נגע, ושילב ועשה בדיוק מה שהיא רוצה ואוהבת, כאילו קורא את מחשבותיה.

ועפה, והוטלה, על ארבעותיה, ונבעלה נמרצות, בלי שתחשוש שפתאום זה יפסק, שפתאום ייגמר הכוח. בלי הצורך להיות ערנית, בלי להידרש לכוון או לבקש, בלי אצבע על הדופק. מתוך ביטחון מוחלט שזה יהיה בדיוק כמו שהיא אוהבת. בהתאמה מושלמת. כזו שמושגת במקרה ובמזל.

הוא עף איתה, הוא הרגיש את הפעימות שלה,את ההתכווצויות, הוא התענג על הגוף הזה, שסיפק לו את התענוגות החריפים ביותר, את מימוש הפנטזיות המזוקקות ביותר. החיבור ביניהם היה פיסי ומיסטי כאחד. כזה שאין אחר כמותו . הריח הזה שהיה ייחודי לזיונים שלהם, ריח מיציה הנוטפים והמושפרצים המזוג בריחו החזק הייחודי.

הוא נשכב על גבו והיא עטה על הזין שלו, ממלאת את פיה בו. יונקת, שואבת, מוצצת, מרגישה את הזרמים הפנימיים, המחברים את הפה והכוס, מרגישה את ידו מועכת שדיים, ולשה ישבן. שורה של פולסים התרגשה עליו, חוויה שהכיר ולמד אצלה. כמו שורה של גמירות ללא גמירות, שמחזיקה אותו גבוה.

היא אחזה בזין המבריק, הקשה והמוכר. זה שתמיד אהבה, גם כשלא אהבה את בעליו.

היא לא שאלה, לא ביקשה רשות, היא כבר לא במקום הזה.
היא ידעה, פשוט ידעה שזה מה שהיא רוצה, והחליקה אותו לתוכה. ננעלת עליו כמו מנעול משוכלל על מפתח יחידני. כמו צורה מורכבת על "החתיכה החסרה". ותוך שנייה, באופן שלא היה נתפס אצל הצופה מהצד, לו היה כזה, החלו להתרגש עליה גמירות חזקות, רצופות, כשהוא מחזק ומתדלק אותן במגע, במעיכת שדיה התפוחים זה לזה ומציצת שתי פטמותיה במקביל.
בשליחת אצבע והשהייתה על הדגדגן שלה במקביל לתנועותיה מכאן ונעיצותיו המשיבות לה משם.

ואז, ברגע אחד, הקצב השתנה. הוא קיבע אותה באחיזת ידיו והחל לתקוע, חזק, חזק ומהיר. מהר עד שעיניה התהפכו וטיפותיה המושפרצות התנגשו בגופו וריססו מראה מכאן ופנים משם.

הוא לא חדל ולא הרפה.
בכוחותיו , שנדמו כאחרונים, הוא המשיך לפמפם חזק, באופן שידע לעשות איתה מאז ומתמיד.
אחרי זמן שנראה לה כמו נצח, אחרי טיפוס של עוד מדרגה, ועוד מדרגה, ועוד אחת כשבכל פעם כבר היה נראה שאין יותר, אחרי זמן שבו לא היה זמן, שבו הייתה בעולמות אחרים, חיצוניים, חלליים, פנטסטיים. היא מצאה עצמה שכובה על צידה, מרגישה את הגמירות ממשיכות, למרות שהוא כבר לא היה בתוכה.
מצליחה בהבלחים קטנים לראות אותו לידה מזיע, מתנשף, מנסה להסדיר נשימה.

ואז ראתה אותו מחייך, את החיוך ההוא שממיס אותה תמיד. את העיניים שלו שאהבה ושאהבו אותה.
היא הוצפה בעונג שמימי.
והוא הסתכל בה בעיניים טובות.

הוא ידע שמה שהיה כבר לא יהיה, שמשהו אחר ושונה יהיה מנת חלקם מעתה ואילך, שלא הכול יתוקן ויחזור לקדמותו.
הוא ראה אותה וידע שכשם שהפכה לאישה אחרת יחד איתו, היא ממשיכה והופכת לאישה אחרת בנפרד ממנו.
אבל הוא גם ידע שיש משהו ביניהם שלא יימחה לעולם. וראה בעיניה את ההכרה הדומה.
ובין אם זו הייתה הפסקת אש, או אתנחתא למנוחה, הוא ידע , כמו תמיד, שלפעמים תקיעה שווה אלף מילים. ושהחיבור ביניהם,שאינו רק מיני, התחיל שם ומלווה בזה.
ואף אם הקשיים שלהם יגברו, והמשקעים לא יתאדו, הרי שנתברכו ביכולת להתענג זה בזו גם בזמנים של התרחקות ושינוי.

הוא חייך אליה כשראה אותה נוחתת לאיטה,הושיט לה כוס מים, ליטף שיערה ואמר לה: "ננוח קצת יפה שלי , נעשה קצת הפסקה. אבל תדעי לך; אני עוד לא סיימתי איתך".

הסערה המייסרת

העינוי הקורע את החזה

השנאה הרושפת

אין חי מן הכאב

הייאוש המוחלט

העונג החריף

האהבה המטורפת

השמחה העילאית

האושר המושלם

התקווה המחייה

החסד המופלא


הידיעה הברורה


הקבלה המלאה

הנתינות המוחלטת

ההכרה הצלולה




עד שלא נרגיש שאנו מתפקעים עד תום.

עד שלא נרגיש את העוצמה העצומה.

עד שלא נדע טעמו של שיגעון.

עד שלא נדע את הקצה.

עד שלא נדע.

לא נדע.

היא חשבה שזה מת, שזה קבור. שאחרי כל השנים הללו היא הצליחה, או נכשלה. שמה שהיה כבר איננו.
ביותר מרגע אחד, ביותר מיום אחד, ביותר מהזדמנות אחת היא הייתה בטוחה שזה הלך לבלי שוב. שכל שנותר מהישות החיה, הסוערת, המופרעת, המשוגעת הזו, הוא זיכרון חי של משהו מת.
שכל שנותר הוא מומיה מהודרת ומלאת הוד של משהו גדול מהחיים, שכעת החיים גדלו ממנו והלאה.

פעם אחת, ועוד פעם – זה קם והתעורר.
כמו הפניקס, כמו לזרוס, כמו בעל אחי ענת.
ושוב חוסל והושמד, הומת לנגד עיניה או על ידה.

היא הייתה בטוחה שזהו, שזו נחלת העבר. שמים רבים שטפו את האש הבוערת והפכוה לאפר נצחי, רטוב ובוצי, כבוי ללא שוב, קר ללא ה?ח?ם.
אך הרמץ נשאר לוחש ומלהט, בעומק התל שנערם עליו, והבהב בחשאי, ממתין. ואז התחזק, התלהט, נאחז בקיסמים וזרדים, עבר לכפיסים וענפים ולבסוף נאחז בשולי הגזעים ועלה בבעירה גדולה.

היא כבר קברה, הידקה עם הרגליים, אמרה תפילה או רקקה שלוש פעמים.
היא כבר השלימה עם היות החיות והסער נחלת העבר.
ואז גילתה שהשכבות נחפרות, והגופה מתגלה.
שהגופה מתגלה, ושבים בה חיים.
ששבים בה חיים בהיפוך דמדומים.


היא הייתה בטוחה שזה מת, וזה חי.

ועכשיו היא מתבוננת בפלא הזה וצריכה להחליט מה עושים איתו.