לילה. עומדים בתחנה המאולתרת. כולם כאן רוצים לסוע לתל אביב.
חסרים לנו עוד שני אנשים והמונית מלאה.
הזוג המבוגר עומד בצד ממלמל אחד לשניה.
קבוצת סטודנטיות מעשנות בצד, מדברות בקול רם על שטויות של לימודים.
״יאללה לעלות״ קורא הנהג כששני אנשים נוספים סוף סוף הגיעו ״נוסעים״.
עליתי והתיישבתי ליד חייל עייף. המונית הזו צפופה.
מתחילים לסוע, מתפתלת הדרך עד היציאה לכביש החוף. הוא מכבה את האור וחושך עוטף את כולנו.
הסטודנטיות יושבות מאחורי. ממשיכות לדבר ביניהן. מצחקקות.
כמה קיץ יש בהן.
המחשבות שלי נודדות לכל העבודה שעוד נותרה לי לעשות כשאגיע. חרדה עולה בי.
אני מתחיל לנסות לסדר את המשימות לפי סדר חשיבות.
לפתע אני מרגיש מגע קל של עור בזרועי.
אני מביט לשמאלי ואני רואה ברווח שבין הכיסאות, ביני לבין האדון החייל שכבר מזמן נרדם, מונחת כף רגל שזופה. מטופחת.
הסטודנטיות האלה, מתפרשות על כל המרחב. מרגישות בנוח…
אני מביט בחטף לאחור, רואה אותה. יפיפיה, פנים חדות. כאילו ישנה.
מחדירה את רגלה עמוק יותר לתוך מרחב הישיבה שבין לבין צה״ל.
המונית שקטה.
אני נמתח בכיסאי. לא יכול כבר להרגע כשהרגל המפוארת הזו מונחת כך לידי - נוגעת לא נוגעת.
אני נוגע בה כאילו באקראי.
זה מרגיש לי שאסור. אבל הרגל מאשרת.
המגע שלי הופך לליטוף. כמה היא נעימה.
היא נאנחת קלות שם, בספסל האחורי.
עובר על כל אצבעותיה. מעסה אותן.
היא מותחת את כף רגלה בהנאה.
מתנשמת.
כולם סביב ישנים.
חוקר את כל כף רגלה החלקה. מטפס לעבר הברך.
היא מעבירה דרך השער הצר שבין הכיסאות גם את רגלה שניה. כמו מבקשת איזון.
אני מציית.
מריח אותן.
היא לא מתנגדת. רק נושמת.
מנשק אותן קלות.
אנחה נפלטת מפיה.
אורותיה של תל אביב פורצים לאט אל חלל המונית. מעירים לאט לאט את נוסעיה.
היא אוספת חזרה את רגליה אליה ומתיישרת בכיסא.
שוב מתחילה השיחה הקולחת במושב האחורי. צה״ל עדיין ישן.
מגיעים לתחנה המרכזית. הזין שלי עומד וקשה לי לרדת.
המונית מתרוקנת ואנו נפלטים אל החניה המסריחה.
עיני מחפשות אותה ולא מוצאות.
מגע קל על כתפי. אני מסתובב.
״תודה״ היא אומרת. ״אני ארצה להשתמש בך שוב״.
צחקה והלכה.