אומרת לי חברה אתמול במאנצ אחרי שאני פעם שלישית בא לברך אותה לשלום ולתת לה חיבוק.
מסטול לא נראה לי, עייף כן, זקן וסנילי אולי
אבל לא שתיתי ולא עישנתי כלום.
ואז ירד לי האסימון (ככה זקן בלי להשתמש במספרים 😏) סופ"ש שלם שאני מחזיק ריכוז היררכי איתך, לא נתת לי דקה של רגיעה.
להחזיק בדסמ איתך משישי בצהריים, להחזיק זוגיות איתך שכוללת ארוחות אצל ההורים, לבסס איתך יחסים ששנינו חדשים להם, לשקול מילים ועם כל זה, אני לא יכול להיות הדום בכל סיטואציה ואילו את, את יכולה לשחרר את הבראטית הקטנה שלי שלך בכל רגע נתון, ליד חברים, ליד משפחה, בנסיעה, במיטה, במקלחת...
מבט מקניט, עקיצה מתחת לאוזניים שלא מבינות, חיוך שובב שמזכיר לי שבזה בחרתי, באיתגור בלתי מסתיים של לאזן את החיים ואת הקינק, את היין והיאן שלנו.
ואז סופ"ש מגיע, בדסמ ללא הגבלת זמן.
ולהחזיק את ההוראה שנתתי לך, לוודא שאת מתמודדת, לראות שאת בטוב ושאת מתמודדת עם ההנחתות שאני מוריד עלייך ללא הפסקה.
ואז פליי בערב, חוזרים הביתה, מתרסקים ונרדמים.
בוקר, לנסוע לת"א, לחזק זוגיות, לפגוש חברים... ואת בשלך, עוקצת, מקניטה, מציקה, צובטת, מחפשת תצומי, מחפשת סדקים בחומת המגן, חומת המגן ההיררכית שנותנת לבראטית, לליטלית שלך לצאת החוצה, כח כנגדה שגורם לה להתגלות ולהתחיל לשחק.
את מקניטה, אני מחזיק, את דוקרת, אני שוקל את התגובה, מוודא שהיא הנכונה.
משחק מלחמה אבל עם הקלפים גלויים, את שמה 5, אני מחזיר עם 6, לא לקרוע, לא לנצח ולהביס אלא לתת למשחק להתמשך.
ומגיע הערב ואני מתיישב מול המדורה, והחברה אומרת לי שאני מסטול...
אני מחייך, לא מסטול, פשוט בספייס, והתחושה מעלה לי זיכרונות של כל היום, כל רגע לא קוהרנטי שלי ומסבירה לי שאני פשוט בספייס מתמשך של 36 שעות ובכל פעם שהליטל יוצאת לשחק, הספייס מופעל שוב ואני נכנס אליו.
את גורמת לי להיות חד ומרוכז, בלי הרף 😍
זה כמה שאני אוהב אותך וזה כמה שאני אוהב את המשחק והדינמיקה והזוגיות.
קטני שלי 💜
