בשישי הקודם היינו בפליי ועצרתי סשן באמצע.
לא בגללה, בגללי.
דברים לא הסתדרו, היה עמוס, החבלים לא התיישבו לי.
היא הרגישה את זה.
היא ניסתה להיות המקסימום שם.
ואת זה הרגשתי.
לחשתי לה באוזן שהיא מדהימה ושאני עוצר את הסשן בגללי, שלי.
הורדתי בזהירות אותה מהעמוד, זרקתי את החבלים לרצפה והלכנו להתכרבל לצלילי הפלוגרים והספנקרים.
רבע שעה סשן, כמעט שעה אפטרקייר.
בוקר שבת שלאחר, שנינו בדרופ, כצפוי.
שבוע שלם שהיא היתה צריכה הפסקה.
הפליי עבורה היה זריקה של משהו קשוח, עוד חלק בחיים שלה שפשוט מחשמל כל קצות העצבים, ולא בצורה טובה.
שבוע של תקשורת בהודעות, אני בשלי והיא בשלה, פשוט שיחות רגילות, לא בדסמ, רק חברים.
אתמול לא היה אמור להיות.
היינו אמורים להפגש היום לשיעור ובסוף קרמה רצתה ומשהו השתנה.
אני בדרך אלייך היא כתבה, אבל מאחרת," מצטערת ".
הכל בסדר, קורה, אני כאן...
מגיעה, שיחה קלה, ומתחילים.
הפעם היא קיבלה ממני הנחה, את החבלי 6.5, ה5 יחכו לפעם הבאה, כשנראה ששנינו שוב בביטחון ואמון.
היא צוחקת לעצמה ואני מרגיש את זה כשהידיים שלה כבר נעולות, - היום הוא יהיה קושר" עדין ".
ראפים על החזה, ישר על הצלעות, לנשום זה לחלשים.
היא קצת מקטרת, אבל מיד נעלמת לה לתוך מלמול.
העברתי מתח למתניים והמלמול נעלם.
מוריד למטה והיא כבר חשבה שנגמר.
מחליף רתמת חזה והיא שוב למעלה.
הקשירה הראשונה היתה בשבילי.
השנייה, בשבילה.
מחבקת ועוטפת ואין מלמול.
היא מרחפת לה שקועה בתוך משהו שקיווינו שיהיה כבר לפני שבוע וברח.
נתתי לה דקות ארוכות לצוף.
כשהורדתי אותה, לרצפה,
היא לא קיבלה הפעם את הלבד שלה, ישר משכתי אותה אלי וקיפלתי אותה לתוכי.
הפעם אפטרקייר כמו שצריך, לא מתוך הכרח אלא מרצון.
כשלקחתי אותה הביתה, היא הקניטה... עדיין חסר לי קצת כאב.
חייכתי לעצמי והזכרתי לה, ששבוע הבא נפגש שוב.
