שנינו במיטה
את בשלך ואני בשלי
הפלרטוט עבר לנסיעה ב200 בכביש מהיר, חלק בלי מהמורות.
ידעת מה לכתוב כדי להעיר אותי,
להדליק אותי.
אני פותח מצערת, מחמאה בקטנה, תיאור,
מה הייתי עושה לך.
והאגואיסט שלי יוצא לכתיבה,
מה אני רוצה שתעשי לי.
הרכב דוהר,
הכביש לוקח אותו רחוק
ומהר יותר.
אהבת מה שכתבתי, זה הפעיל משהו טוב,
הכתיבה שלך הופכת למפתה יותר חלקה יותר,
רטובה ומלאה ועשירה.
אני חולה על זה, החלק של ההכרות, הפלרטוטים לבדיקת ההתאמה.
לא מדברים על דברים אפורים.
רק על ציפיות, שואלים מה אפשר לתפוס ולחפון ולמשוך ולנשוך.
איך את עם סימנים ואיך את עם דברים נוספים שאני יודע ורוצה להעניק.
זה לא מרגיש כמו שיחה טכנית, ראיון עבודה.
את מתארת משהו ואני שומע וקורא ואני כותב משהו חזרה וזה מעיר אותך, זה גורם לך להגיב.
זה כן וזה אולי וזה לא, אבל אתה יודע, אולי, תלוי...
כל מה שאני צריך לעשות זה לעצום את העיניים ולדמיין אותך שוכבת מעלי
ערומים
חזה לחזה
עיניים בוחנות
ידיים מלטפות
ציפורניים מרפרפות
דברים משתנים
אני מתקשה
את מטפטפת
מדמיין אותה זזה מעלי,
מפחדת להפעיל עלי משקל
אני מושך אותך אלי ומצמיד,
האוויר יוצא לך מהראות, זה הפתיע אותך.
את מזיזה את האגן, הוא עדיין בשליטה שלך
נוגעת לא נוגעת
השפתיים מלטפות, מרטיבות בלחות
עצמת את העיניים שלך, להתכנס רגע אל עצמך
מנסה עדיין לנשום נשימה מלאה
אני לא משחרר את הזרועות עדיין עוטף ומועך את החזה שלך אלי מכנס אותך לתוכי
אני רוצה את הקירבה ואת התגובות שלך
כל מה שאני רוצה זה שתמשיכי לזוז ככה
שנמשיך ככה תמיד
את הפלרטוט המחרמן הזה
את הריקוד הראשוני של ההכרות
שכל שיחה שלנו תיקח לשיאים חדשים
לנסיעה ב200 בכביש ללא הפרעות
