דייט שלישי עם אותו ונילי תורן.
הפערים בין עולם התפיסות שלי לעולם המציאות מדהימים אותי בכל פעם מחדש.
אני לא טיזרית. בחיי שלא. נשבעת!
כלומר, אם בא לי להשתובב ולעשות דווקא, אני אלופה בכך אבל זה לא הלך הרוח הבסיסי שלי. באמת שלא בחרתי ללכת בלי חזייה כדי לעשות דווקא. לא. זה פשוט נוח וישב לי טוב עם בגד הגוף השחור והמחשוף העמוק.
אנחנו יושבים בדבשת ושותים קפה. הנוף מדהים. השיחה מעניינת (יש לו דוקטורט ומאסטר בביולוגיה והוא חוקר אצות מאקרו) ולעיתים אפילו מצחיקה. ההרים השחורים והאורות של העיר הרחוקה בחושך, נראים כמו ים מסוכן ונוסטלגי שקורא לי.
אנחנו מסיימים את הקפה ומטפסים לאנדרטה. מוצאים שטח מבודד וגבוה. הוא מוציא גיטרה ואנחנו שרים ביחד אהוד בנאי ומשינה. מדברים על האקס שלי ועל הילדות שלו ואז הוא מתקרב ומתחיל ללטף לי את הגב ואני קולטת אותו מעביר יד שוב ושוב לרוחב השכמות שלי, בגובה פס החזייה. הוא נדהם. מרגיש שמזלו שפר עליו והוא זכה בלוטו, היא בלי חזייה!
גברים וניליים זה עם מצחיק. הכל כל כך מרגש אותם לעיתים (אל תתפסו אותי בהכללה). כולו מתלהט. נצמד אליי ומגשש. מנשק את הצוואר שלי, מסניף אותי. אני יכולה לראות את הזין שלו, מתקשה ועומד, דרך המכנסיים.
אבל זה לא מתאים לי. על הנייר הכל מושלם. לכאורה. ועדיין, משהו לא זורם. לא מסתדר לי. אני מתרחקת ממנו ואומרת לו שמיציתי, הגיע הזמן לחזור. הוא כובש את האכזבה שלו ומחזיר אותי הביתה.
לא יהיה דייט רביעי.