אתמול בצהריים ישבנו בטברנה רומנה, על קפלן.
מסעדה איטלקית טובה היא עונג אמיתי. היא החיים!
אני אוהבת כשהפסטה מוגשת קשה מעט, מה שנקרא אל-דנטה, ולא מגיעה לדרגת בצק רכרוכי ונוזל.
הזמנו קוקטייל ברד אלכוהולי בטעמי ליצ'י עדין, קוקטייל ברד אפרסקי ובקבוק יין פרימיטיבו מאיטליה. אי אפשר לוותר על היין לצד הפסטה והסלט.
ישנם זנים איטלקיים טובים ממנו ובאופן כללי, תמיד אעדיף בלנד מאשר יין זני אבל הוא היה קליל ופירקנו את הבקבוק בלי להרגיש. מצב הרוח היה מחוייך.
הטירמיסו היה פצצה. ולא פצצת סוכר. זה שימח אותי.
בשש, כשהגעתי הביתה, חיממתי מאפה גבינית מתוק של ארומה ושתיתי קפה.
בלילה, שמתי לי איזו דרמה רומנטית אמריקנית שגוללה את הסיפור של זוג צעירים מורכבים בעיירת התיירים השייכת לאיי הזהב, סנט סימונס. סיפורים כאלה תמיד מצדיקים חיסול חפיסת שוקולד. אז אכלתי מריר ממולא במרציפן של ריטר (הריבוע האדום. למות!).
בשעה 23:00 חשבתי על זה שלא שתיתי כמעט מים ואכלתי מלא מלא מתוק ובעיקר שטויות שאינן מזינות.
ידעתי שזה יתנקם בי הבוקר. לא על המשקל. בריצה.
כי ממילא העמסת הפחמימות המעולה של הצהריים אבל במהלך יתר היום נשנשתי רק סוכרים מיותרים, בלי אוכל אמיתי.
הבוקר, קמתי בלי חשק לאימון. זה בוודאות בגלל יום ההוללות אתמול. אני נדהמת, כל פעם מחדש, איך הגוף מספר לי בדיוק, עד כמה ההתנהלות שלי לא מוצאת חן בעיניו. ממש כאילו בחרתי לתדלק בסולר במקום בנזין 95.
אחרי הריצה והמקלחת כתבתי לונילי התורן.
הסברתי שהיה לי ממש נחמד אבל זה לא מתפתח לשום כיוון רומנטי. אין טעם למשוך אותו סתם. הוא התבאס עליי. בטח קילל. יעבור לו.