נכון, לרוב זה עתיר גבינות ושומן
ושעה אחרי ערב החג, כולם מתעופפים לבתיהם בתחושת כבדות ועצלות, נכנסים למיטה ומתים עד למחרת,
אבל,
אין שולחן חג שמתחרה עם שבועות.
בעיקר אם את חובבת יין. וגבינות. וגם יין וגבינות.
שולחן החג שלנו היה חגיגי מאוד ועמוס בכל טוב בסגנון איטלקי. לחמניות מתוקות וטריות, תוצרת בית. לזניה חלבית עם תרד ודפי פסטה איכותיים, בלינצ'סים ממולאים בטונה ופטריות ומספר סלטים חיים מפוארים. גם פלטת הגבינות היתה הצגה.
שבועות היה החג האחרון שחגגנו עם אבא שלי. הוא נפטר לפני 11 שנים. שבועות היה גם החג האחרון שחגגתי כמשפחה בהרכב מלא, כשסוף סוף קיבלתי את תעודת הגירושין שלי ברבנות, לפני תשע שנים.
כשאני מסתכלת על שולחן החג, כל כך הרבה דברים קרו לי ולנו, לארץ ובעולם. במירוץ הזמן הכל מתגמד ומקבל פרופורציות, אנחנו פסיק. אנחנו פסע. אנחנו כלום.
ובכל טרגדיה, קשה ככל שתהיה, הזמן יוצר גלדים.
חלקם חלקים ויפים, כמו נתח גאודה או חריץ ברי, שלמים.
חלקם מחוספסים ואפילו גבשושיים, כמו גבינת קוטג', לעולם נזכור שקרה שם משהו. הכאב, בבטן הרכה, לא יפתיע אותנו אבל הוא יטושטש ויתקהה.
לשולחן החג יש כח לרפא. לאחד. גם אם הוא חלבי וגדוש קישים.