ויסות חושי

עלה פה אתמול-היום שיח על העולם הוירטואלי ועל הפחד לשים אותו בצד לטובת העולם האמיתי.

על משמעות המילים ומערכות היחסים שנוצרים בחסות המקלדת והמסך. 

ועל הנוחות הקיימת במקסם השווא של הביטחון פה.

הייתי שותפה לכל הדיון הזה, על וירטואליה-לנד.

ומנגד, סיימתי אימון של 15 ק"מ, התקלחתי, עליתי על שורט ג'ינס וכובע טמבל רחב שוליים, קיבצתי את אמא שלי והילדים ונסענו לנמל יפו.

הקטן שלי קיבל לפני חודשיים רישיון והוא זקוק למלווה על מנת לנהוג. הוא נלהב להסיע אותנו לכל מקום, בכל שעה. הפעלנו את הביטוח ויצאנו לדרך. 

באוטו, הרצנו בדיחות, צרחנו את "בילי ג'ין" (לא מושפעים מהסרט. אהבנו את השיר הרבה לפני) ו - "Can't stop me".

כמה רגעים לפני לכיש, עצרנו לקנות פירות, על הכביש הראשי. קנינו ענבים, דובדבנים ותות אוזבקי ארוך, במחיר שווה ערך של כליה להחלפה. טרפנו אותם, אפילו בלי לשטוף!

טיילנו לאורך טיילת הנמל, עלינו על טורנדו ונרטבנו, נכנסנו לגלריית האבנים הטובות והתרשמנו מ-40 ק"ג של אבן פיריט כסופה בעשרים וחמש אלף שקל. הצטלמנו על החומה. איפה שכולם מצטלמים. 

רעבים, התישבנו בזקן והים. הזמנו פילה לברק, מיקס שרימפס וקלמרי, פיש אנד צ'יפס. שתינו לימונדה וסנגריה קרה ואלכוהולית והתחלנו בנסיעה הביתה. כבר מדברים על שבת הבאה ומתכננים מה עושים. 

אין לי שום ספק, רבותיי, שהחיים לא מתקיימים בוירטואליה-לנד. שום מילה כתובה, שום תמונה, שום צליל לא משתווים לרגעי החיבור שיש בפעולה האמיתית. בחיים. בהחלפת מבטי עיניים וחיוך. מחווה של חיבה, נגיעה בכתף. 

אינני מתכוונת כלל לזלזל בכל המדיות הנהוגות בעולם הקיים מאחורי המסך. אני אישה של מילים וצלילים. אך צבירת חוויות אמיתיות, ממקור ראשון ונהנתן, היא היא החיים עצמם!