אני אומרת לעצמי שאלו כאבי גדילה.
שאני מדייקת את עצמי ואת המציאות שלי. אבל אני יותר מתרכזת בכאבים, פחות בגדילה. אני בוחרת לכאוב, כי הכאב הוא מוכר. הטירוף שיהיה אם אתרכז פחות בכאב, הוא לא מוכר.
ומפחיד.
לא נוח לי.
אני יכולה להיות הרבה דברים. אבל אם אתמסר לעצמי באמת, יהיו לזה מחירים שאני פוחדת שלא אוכל לעמוד בהם. מצד שני, אילו חיים אני מאחלת לעצמי בכך? האם לא מגיע לי יותר מחיים סבירים ונוחים?
אני טיפוס, אני יודעת. אבל אני גם דיי מגניבה סך הכל. ובאמירות החוזרות ונשנות של "אני בחורה של לב, אני חושבת מהלב" אני מסרסת את השכל שלי. שהוא חד וחריף ומסוגל להרבה.
אני רוצה להיות משהו בעולם הזה.
אני יכולה להיות משהו בעולם הזה.
אני אהיה משהו בעולם בעולם הזה.
לפני שנה, כמעט בדיוק, הגשתי טקסטים שלי לערב הקראת שירה. נבחרתי. כשהקראתי, זה היה מפחיד, אבל זה היה כל כך נכון. זה הרגיש מדויק. זה היה מהדברים הכי אמיצים שעשיתי, אבל מאז רק הסתגרתי ולא עשיתי שום דבר שמתקרב לזה.
אני רוצה לעשות את זה שוב.
אני רוצה להיות אני.
בתמונה - אני מגשימה חלום
