דיברנו כמה ימים לפני, שמעתי את הקול שלו, את הרצון להיות מושפל וכאוב, שזה מחרמן אותו.
להרגיש על הרצפה ולהיות על הרצפה. אין לו בעיה איך כמה ולמה.
תכננתי שאגיע אליו, לזמן קצר. ממש על הדרך של היום שלי. במילא אני צריך לצאת מהבית, והסדיזם שבי מדגדג לי.
הרעיון שזה יהיה קצר וקולע, "על הדרך", כאילו לא חשבתי עליו בכלל, פשוט קרה מקרה ואני אצלו לכמה דקות, חירמן אותו.
אמרתי לו לפני: "כשאכנס, תהיה ללא מכנס, עם חולצה ותשאיר שטר על השולחן במטבח."
זה לא עניין הכסף, לכאורה. מה אפשר לעשות עם שטר היום בישראל...
זה העניין של השליטה.
לדעת שעכשיו חסר לו משהו, שלא יגיע אליו חזרה. זו לא החלמה מאימפקט שנעלמת.
לדעת שהוא נתן לי משהו, ואני משתמש בו, אשתמש בו, במהלך היום, השבוע. הוא לא יודע.
לדעת שאני ממשיך לעשות אתו (הבן-אדם) משהו, גם אחרי שאני יוצא מהדירה.
משהו שהוא עבד בשבילו, לא משנה אם הוא עובד קשה או לא, נלקח ממנו, ולא יחזור.
חניתי ושלחתי לו הודעה.
עליתי כמה מדרגות והדלת מולי.
חיכיתי כ-דקה.
אני יודע שהוא ראה את ההודעה, ואני יודע שהוא שמע את הצעדים שלי לכיוון הדירה.
הדופק שלו עולה, המחשבות רצות, הזין מתקשה.
נכנסתי.
הוא היה על הרצפה, עם הפרצוף לכיוון הדלת.
הוא הסתכל עליי מהרצפה, וראיתי על פניו חיוך קטן, סוג של אנחת רווחה, אני פה.
התקרבתי אליו, התכופפתי קצת, והסתכלתי על הפנים שלו.
סטרתי קלות כמה פעמים על הלחי שלו בצורת "כלב טוב שאתה". אני יודע כמה הוא חרמן ליחס ולמחמאות. כשהוא מחונך וטוב, מגיע.
"תסתובב" אמרתי, וראיתי אותו זז עם הברכיים בשביל לסובב את עצמו.
התחת שלו מולי, הבוקסר משוך כמו חוטיני, ואני יושב על הספה.
מסתכל עליו. מחכה.
כמה דקות הסתכלתי עליו, הוא סובל מהציפייה אבל לא זז.
העיניים שלי בוחנות את הגוף שלנו, את הסביבה, הדירה שלו.
אני מוריד את החגורה מהמכנס ושם אותה על הספה לידי.
אני סוטר לו על לחי ימין קלות, והוא קופץ.
הוא לא היה מוכן, אבל עכשיו הוא יודע.
הרמתי את שתי הידיים שלי והנחתתי עליו באותו הזמן, על שני הפלחים שלו, בעוצמה יותר חזקה.
הוא כמעט לא זז. הוא יכול לספוג הרבה, והוא רוצה הרבה.
חיממתי את התחת שלו עם עוד כמה מכות. הוא כבר התחיל להוציא אנחות והגוף שנזרק מעט קדימה אחרי כל מכה.
התחת נהיה קצת אדום, מסמן לי שהוא מוכן לעוד.
זזתי אחורנית כדי לקחת את החגורה וראיתי אותו זז אחורנית עם התחת, להתקרב, לקבל, להתחיל.
נתתי לו הלקאה אחת עם החגורה ואמרתי "זוז קדימה, ידיים על הרצפה, מתוחות."
וכך עשה. הזדחל קדימה.
המשכתי חמש דקות לסטור לו עם החגורה והסימנים התחילו להיווצר.
האנחות שלו, הזיעה, האדום והסימנים, השיער הסמור. אפילו הזין שלו שהתקשה מעט נראה בתוך הבוקסר המתוח.
משהו נבנה.
החרמנות, הסימנים, האודם על גופו.
אני קם, שם את החגורה, כשהוא עוד על הרצפה, כמו חילזון. טוסיק למעלה וידיים מושטות קדימה.
אני מחזיר את החגורה למותן שלי, וממשיך להסתכל עליו.
את הנעל אני מניח באזור הגב בצד ימין, מניח את הרגל ודוחף אותו קלות. בודק אותו. את התזוזה שלו.
הוא לא נופל.
אני הולך לכיוון המטבח.
"אל תגמור היום." אני אומר לו בזמן שאני מכניס את השטר לכיס ומתקרב לדלת.
יצאתי והוא נשאר עם המחשבות המטונפות שלו.
בדיוק כמו שצריך להיות.
ההתממשות שלו, ההגשמה.
מושפל, חרמן ומוכה.
כלבלב.
נכנסתי לרכב ונסעתי,
הגעתי למחוז חפצי וכבר הייתה הודעה.
"תודה🐶".