"היית היום לא טובה." אני כותב לך בסוף היום.
את מיתממת "מה, מתי" כותבת לי חזרה, מהר מידי.
את רואה שאני כותב, ואת עוד מצליחה לדחוף כמה מילים לפני הפסקה שלי
"אולי לא אתקלח, תעניש אותי עכשיו ואלך לישון. אני גם עייפה... היה לי יום ארוך."
"היית צריכה לשתות? שלחת לי דברים כמו שקבענו? ניסית להתמקח על עונשים מאתמול?
אם זה לא נכון, ואני טועה, אז בבקשה, תכתבי מה שאת חושבת לנכון. אבל. אם זה נכון, תכתבי כן, תכנסי להתקלח ותחכי עירומה אחרי בחדר שלך."
דקה עברה. ראית. שתי דקות.
"כן" כתבת.
עשר דקות עברו, עד שכתבת עוד הודעה שאת כבר אחרי המקלחת.
*תמונה*
את עומדת בחדר, עירומה ורטובה בכתפיים, מחכה.
"תיקחי את המקל שלנו, עופי חזרה לחדר מקלחת. תראי לי ותחכי."
המקל שלנו זה חלק מצעצוע עץ, שעיטרנו בצבעים וצורות שאת אוהבת.
"למקלחת? עכשיו יצאתי, החדר קטן והוא רטוב מהמקלחת" את רושמת.
"אוקיי, ו?" אני עונה לך חזרה. כול מה שתגידי, לא יעזור לך כרגע.
את לא עונה. כעבור דקותיים שוב הודעה.
*תמונה*
"יופי. עכשיו תרדי לדוגי, תראי לי, ותמשיכי לחכות."
"במקלחת? אני יכולה להחליק, וגם העץ והטלפון יירטבו..."
"מדוגי? לאן את תחליקי?
אם את רוצה שהצעצוע והטלפון לא יירטבו, תשמרי עליהם כמו שצריך. תניחי את הטלפון בצורה טובה.
את יכולה גם להחזיק את הצעצוע בפה, עם השיניים. ככה הוא לא יירטב, מהמים של המקלחת לפחות.
את הרי כול כך נהנית ביום האחרון להשתמש בפה שלך, אז בבקשה, הנה את משתמש בו."
"כן מ." כתבת ושלחת את עצמך בדוגי על הרצפה הרטובה במקלחת הקטנה שלך, ועם העץ בפה שלך.
השדיים שלך לכיוון הרצפה, והתחת הלבן שלך מבצבץ מאחורה.
עם המקל עץ התחלת להכות באזורים שונים בגוף שלך לפני שבשלב מסוים התמקדנו בירך הפנימית.
נשלחה תמונה. סרטון, הקלטה.
לשמוע את העץ מכה את הגוף שלך. את האנחה והקפיצה בקול שלך כשהוא פוגש בבשרך. לראות, לשמוע ולהרגיש אותך.
הברכיים שלך כבר אדומות וברך אחת עם שקע.
את נחה בין עונש לעונש, בין תנוחה לתנוחה, בין צילום לצילום.
את ממשיכה "מה עם הטלפון? אם הוא ייפול לי? הכול רטוב, אין פה מקום לא רטוב" שואלת או אומרת, לא שזה משנה.
"אם לא כיבדת את הכללים שלנו, וחשבת שאת יכולה להתמקח על דברים, או להתחצף, גם אני לא אכבד את הדברים שלך, טלפון, צעצוע או את גופך."
*תמונה*
"אני יכולה כבר לא להיות על 4? כואב לי, אני מחליקה"
"אני לא ברור? משהו שאני אומר משתמע לשני פנים?
תצליפי על הירך הפנימית שלך שבע פעמים, ותראי לי." אמרתי, דרשתי וקיבלת על עצמך.
*סרטון שאת מצליפה על הירך הפנימית שלך*
כבר יש סימן, ואנחנו מאדימים ומעמיקים אותו.
אני ממשיך ואומר
"אחרי כול ההתווכחות גם עכשיו את ממשיכה. אחרי כול השיח שלנו וההסברים."
עוד הקלטה שלך סופרת אחרי כל הלקאה על הירך. אני שומע ואת סופרת.
"את מדברת הרבה למישהי שגמורה מעייפות" אני חצי צוחק חצי רציני. יודע שהחרמנות שלך עוררה אותך, במילא לא תלכי לישון.
"אני לא מאמינה שאני על 4 במקלחת, בקושי מצליחה להישאר בדוגי כשהידיים והברכיים בורחת בגלל הרטיבות של המקלחת. משפיל בטירוף.
אפילו בחדר כמו שצריך אני לא יכולה להיענש כמו שצריך." את שולחת הקלטה.
אני שומע אותך מתאמצת לשמור על שיווי משקל ולהישאר בתנוחה, כשמידי פעם אני דורש תמונה, כדי לראות שהכול מתנהל כמו שצריך.
"נכון. אחרי כול מה שעשית. זה מה שמגיע לך. להיות כלבה על רצפה רטובה, ולהיענש על הדברים שאת עשית ובחרת. אני רואה שיש לך זמן פנוי לעשות הקלטות שוברות לב, אני עוד אתחיל להזיל דמעה. טיפשה שאת."
"בבקשה כואב לי
ואני מחליקה מהמים"
"תתהפכי על הגב, במקלחת, אם ויש איזו מחשבה אחרת, תראי לי את כולך. השדיים שזזים, הבטן שלך, הכוס הנפוח והרטוב שלך, הירך הפנימית שמסומנת ואדומה. והברכיים האדומות עם השקעים."
*תמונה*
כמו מקק.
אני רואה את הטשטוש של התמונה בשדיים והבטן שזזת וניסית לעשות את התמונה הזו.
הברכיים עם שקעים, הירך הפנימית שלך מסומנת בעיקר באזור אחד, ניסית לעשות את ההצלפה לאותו המקום, לא כול כך הצליח לך, אבל את בהחלטת מסומנת, אדומה, ועם נפיחות דקה באזור שהצלחת להצליף עם הצעצוע שלנו שוב ושוב...
התקשרתי אלייך. נבהלת.
את עונה לי ב-'הלו' חלש ומבולבל.
"עופי למיטה שלך, תתארגני לשינה. את יכולה לגעת בעצמך, כשאת מרגישה שאת עומדת לגמור. תתקשרי אליי. את לא גומרת עד שאת לא מקבלת אישור מילולי ממני." אני אומר בקול נמוך ואני שומע את הנשימות שלך עמוקות מכול מה שהיה, וממשיכות ככל שאני מדבר אלייך.
"תכתבי לי שהכול מובן, ותתחילי" ניתקתי בסוף המשפט.
אני מניח שהיית המומה וחרמנית עוד דקה על הרצפה. הרצפה הרטובה מהמים שהתקלחת.
לא יודעת מה לעשות בכמה שניות אחרי הניתוק.
מסתכלת על התקרה, מרגישה את הכוס שלך פועם, נוזל.
את הירך הפנימית בוערת, והברכיים כואבות.
"מובן מ." כתבת אחרי דקה וחצי.