תלויה בין שמים לארץ

הכל כבר ארוז ואני יושבת ומחכה שיבואו לאסוף אותי.
הנה אני נוסעת לצפון, מתה מפחד ולא יודעת למה לצפות...
שוב מעלה את כל הבעד והנגד ומנסה להחליט אם ההחלטה שנעשתה היא הנכונה?
ביקשו ממני היום לנסוע בראש פתוח, אבל איך אדם כמוני שכל הזמן נמצא בשליטה, עושה חישובים וחייב לדעת בדיוק מה הולך לקרות בכל רגע נתון יכול להיות עם ראש פתוח??
אז החלטתי שכרגע נעשה את זה לאט.
כלומר, נתחום את הנסיעה עד לסופ"ש בתקווה שעד אז כבר יהיו לי התשובות....
עוד לא ממש ברור אם זו הבחירה הנכונה או הבריחה הנכונה...
ומי אמר שלברוח לפעמים זה דבר רע?
ומי אמר בכלל שזו בריחה? אולי זה בכלל שינוי?

ככל שכמות השאלות גודלת כמות התשובות מתמעטת.
אולי זה בכלל הרגע שבו אני צריכה להניח לכל ופשוט "לזרום"?
אבל איך זורמים לעזאזל?!?!?!?!?!?!?

אתמול אמרו לי שנהייתי שונה...
אולי אני באמת נמצאת בשלב התבגרותי מהותי?
פחות שטויות וצחוק ויותר ניסיון שלי להתאפס על עצמי וחיי.
הקטע העצוב בכל הסיפור הוא:
זה הופך אותי לרצינית יותר, מתבודדת יותר ואפילו גורם לי לעצב.
עצב שאין לו סיבה, מספיק שיגעו לי בנק' אחת חלשה ואני פורצת בבכי כאילו אין מחר. אני לא מתעמתת מול אנשים ואפילו מנתחת לעצמי כל מה שהם אומרים.
מנסה להבין איך הם רואים אותי?
מהם הפאקים שלי בעיניהם?

במקום מסויים אני מרגישה שאולי ההחלטה הזו של להתמודד מול עצמי היתה מוטעת.
ולא, זה לא שאני בורחת מאחריות!!
פשוט, ככל שמתעסקים בזה יותר יורדים עמוק יותר. תמיד יש עוד משהו שצריך לעבור....
כל בעיה מקרינה על בעיה אחרת...
ובסופו של דבר לפעמים יש לי את התחושה שבא לי לחבק את הפאקים שלי ולהשלים איתם.
אני מתרגלת אליהם, מתחילה לחשוב שזו אני עם הטוב ועם הרע...
ויודעים מה?
גיליתי שאין כ"כ הרבה רע...



שיהיה שבוע נפלא לכולם 😄