זהו, נסגר יום הולדת 29.
מי שמכיר אותי, יודע, שאני לא עושה עיניין מימי הולדת. אבל השנה זה אחרת..
פתאום קמתי בבוקר והדבר היחיד שרציתי, זה להשאר במיטה. ולא, לא מתוך פינוק של יום כייף. מיד החלו להן המחשבות של חשבון נפש. מה הספקתי לעשות, ומה עוד נותר לי.
כאב לי להבין שלעולם אננו מסתפקים במה שיש, ושתמיד קיימת הרדיפה אחרי דברים נוספים. ואני שואלת את עצמי: "עד מתי?" או " אולי זו מטרת קיומנו - לשאוף תמיד ליותר?"..
ואם אני אהיה כנה עם עצמי, אני מוכנה להודות שעם כל הקשיים של החיים, חיי הם די טובים.
והשנה אפילו הגשמתי את מרבית משאלותיי:
פתחתי ערוצי תקשורת נוספים עם אימי
חיזקתי את הקשר עם סבתי
יצרתי קשר עם אחי (מצד האבא) והסברתי לו את נק' מבטי
חיזקתי את הקשר עם אחי
בניתי זוגיות מוצלחת
בניתי את ביתי
עשיתי צניחה חופשית
קיבלתי הצעת נישואין
הסכמתי לה 😄
למדתי את השלווה והשקט
השגתי עבודה טובה שמעניינת אותי
הצלחתי בעבודתי
הממונים עלי מעריכים אותי ואת עבודתי
חיזקתי קשר עם חברים
בקיצור, באמת שעשיתי הרבה. אבל זה נראה כאילו כלום. ואיך זה יכול להיות?
היום מישהי בעבודה הסבירה לי, שעשור העשרים של חיינו הוא הקשה מכולם.
זהו עשור שהשאלות בו רבות: מה ללמוד? במה לעסוק? עם מי להתחבר? עם מי לבנות עתיד? מתי נתחתן?
ולי יש את כל התשובות.
אז אולי זה סתם יום של הפנמה, ואולי אני סתם פולניה...
לפני 15 שנים. 20 בנובמבר 2008 בשעה 20:21