תלויה בין שמים לארץ

כ"כ הרבה שינויים קרו ועומדים לקרות.
חלקם טובים יותר... וחלקם טובים פחות...
יושבת ובוחנת אותם מכל כיוון אפשרי. מנסה לראות הכל בראש בכדי לדעת כיצד בדיוק אני אתמודד איתם.
כועסת על עצמי שאין לי את היכולת ל"שחרר" את כל המחשבות ופשוט לזרום קדימה, להנות מהשינוי, להנות מהלא נודע ומה שהוא יכול להביא עימו.
מרגישה כיצד אני נשאבת לתסכול ואין לי שליטה...
אבל איך אין לי שליטה אם אלו בסה"כ המחשבות שלי?
מפחידה אותי המחשבה שישנם אנשים שמחזיקים ממני ובונים עליי הרים וגבעות...
למה מפחיד?
מצד אחד יש את כיסי החזקה שמצליחה להתמודד עם הכל ומתפקדת מצויין תחת לחץ.
ומהצד השני יש את אותה כיסי שברגע אחד יכולה להכריז על הרס עצמי.
מפחיד אותי לעמוד כרגע בפרשת הדרכים הזו...
מפחידה אותי העובדה שאני אפילו חושבת על ההרס העצמי...
למרות שכפי שאני מכירה את עצמי אחת לכמה זמן זה חייב להגיע.
חייבת להרוס בכדי לבנות מחדש.
ישנם כאלו שיקומו ויגידו שזה דפוק ולא הגיוני.
עבורי זה מאוד הגיוני.
הגיוני מהמקום ש:
ההרס= ניקיון
בניה= משהו חדש שגורם לריגוש.
הבעיה היחידה היא, שההרס והבניה דורשים זמן... זמן שלי כרגע אין.
ואני לא מכירה דרך אחרת להתמודד עם מצב כמו זה. לא יודעת לקחת את הדברים, לפרק אותם ולהכניס למגרות המתאימות.

בסוף יהיה טוב :))

יודעים למה?

מפני שכל סוף הוא התחלה חדשה...וכל התחלה היא טובה ומרגשת.
ומפה בעצם מגיע המשפט...
עוד סוג של הרס ובניה...

שבת שלום לכולם