תלויה בין שמים לארץ

תובנה חדשה..

בחיים אל תהיה צודק או חכם
פשוט תהיה מניאק!!!!!!!

מסתבר שרק ככה אנשים מבינים...

חזרתי :)))
חשבתי שהימים שם יעשו קצת סדר בראש....
אולי בכלל לא חשבתי ופשוט היה לי נוח להאמין שזה יהיה הפתרון..
אז מה היה לי שם בכלל?
1. חברה טובה שאת רוב זמני הפנוי העברתי עימה (לא שהיה הרבה...)
2. לילה אחד שלם עם עצמי שהיה מסתיים בטרגדיה אם לא אותו חבר שהצטרף אלי בשלב מסויים.... ועזב רק ששמע שאני על סף הרדמות.
3. געגועים והמון!!!! נכון, הייתי עסוקה כמעט ללא הפסקה.
אך כל יום הסתיים בתחושה חזקה שיש רק מקום אחד שבו אני רוצה להניח את ראשי ולנוח עליו....
4. עבודה- על זה יש לי הרבה מה לומר...
הימים היו ארוכים ומאוד אינטנסיבים.
קיבלתי הצעה נוספת שמאוד קורצת לי והתנאים בה יחסית טובים.
מאידך, זה אמור לבוא על חשבון העבודה הנוכחית שלי שאליה התחלתי להתרגל.
תאכלס... אני יכולה לשלב בין שתיהן.
אומנם הרבה חיים לא יהיו לי אבל מי אמר שבאמת בא לי לחיות כרגע 😄
בכל מקרה, אותו אחד שהציע לי את אותה משרה מעוניין שאני אהיה רק שלו ומציב לי תנאים 😒
מתי אנשים ילמדו שאני לא אוהבת תנאים????
ויש את האיטלקי...
עליו אני יכולה לדבר שעות.
האיטלקי, הוא אחד הלקוחות החדשים שלקחתי על עצמי שבוע שעבר.
כמה חלמתי... כמה פנטזתי על איטלקי שיבוא ויסחוף אותי....
כמובן שכל מה שקיבלתי זה קוץ בתחת!!!
כל יום לאורך כל היום יש לי את התחושה שהבן אדם הזה נולד על מנת לעצבן אותי.
אילו יכולתי למרוט לו שערה שערה מהביצים עם פינצטה הייתי מאושרת :))
יש לו את היכולת המופלאה להוציא את הרוע שבי.
אתמול, חבר צחק עלי ואמר שבסופו של דבר אני אמצא את עצמי יוצאת איתו...
אז אני מבקשת מכם אנשים יקרים, אם נבואה זו תגשים את עצמה פשוט תאשפזו אותי!!
הרי ברור שמשפיות זה לא יקרה...
מה שאומר, שהוא פשוט יצליח להוריד אותי מהפסים ברמה כזו שרק אישפוז בכפייה יוכל להועיל.
אז שלא תגידו שלא ביקשתי:))

לסיכום,
נסעתי עם כאב ראש וחזרתי עם מיגרנה.
עכשיו צריך רק לשבת ולקבל החלטות (אוףףףף שונאת החלטות!!!!)

הכל כבר ארוז ואני יושבת ומחכה שיבואו לאסוף אותי.
הנה אני נוסעת לצפון, מתה מפחד ולא יודעת למה לצפות...
שוב מעלה את כל הבעד והנגד ומנסה להחליט אם ההחלטה שנעשתה היא הנכונה?
ביקשו ממני היום לנסוע בראש פתוח, אבל איך אדם כמוני שכל הזמן נמצא בשליטה, עושה חישובים וחייב לדעת בדיוק מה הולך לקרות בכל רגע נתון יכול להיות עם ראש פתוח??
אז החלטתי שכרגע נעשה את זה לאט.
כלומר, נתחום את הנסיעה עד לסופ"ש בתקווה שעד אז כבר יהיו לי התשובות....
עוד לא ממש ברור אם זו הבחירה הנכונה או הבריחה הנכונה...
ומי אמר שלברוח לפעמים זה דבר רע?
ומי אמר בכלל שזו בריחה? אולי זה בכלל שינוי?

ככל שכמות השאלות גודלת כמות התשובות מתמעטת.
אולי זה בכלל הרגע שבו אני צריכה להניח לכל ופשוט "לזרום"?
אבל איך זורמים לעזאזל?!?!?!?!?!?!?

אתמול אמרו לי שנהייתי שונה...
אולי אני באמת נמצאת בשלב התבגרותי מהותי?
פחות שטויות וצחוק ויותר ניסיון שלי להתאפס על עצמי וחיי.
הקטע העצוב בכל הסיפור הוא:
זה הופך אותי לרצינית יותר, מתבודדת יותר ואפילו גורם לי לעצב.
עצב שאין לו סיבה, מספיק שיגעו לי בנק' אחת חלשה ואני פורצת בבכי כאילו אין מחר. אני לא מתעמתת מול אנשים ואפילו מנתחת לעצמי כל מה שהם אומרים.
מנסה להבין איך הם רואים אותי?
מהם הפאקים שלי בעיניהם?

במקום מסויים אני מרגישה שאולי ההחלטה הזו של להתמודד מול עצמי היתה מוטעת.
ולא, זה לא שאני בורחת מאחריות!!
פשוט, ככל שמתעסקים בזה יותר יורדים עמוק יותר. תמיד יש עוד משהו שצריך לעבור....
כל בעיה מקרינה על בעיה אחרת...
ובסופו של דבר לפעמים יש לי את התחושה שבא לי לחבק את הפאקים שלי ולהשלים איתם.
אני מתרגלת אליהם, מתחילה לחשוב שזו אני עם הטוב ועם הרע...
ויודעים מה?
גיליתי שאין כ"כ הרבה רע...



שיהיה שבוע נפלא לכולם 😄

רק רציתי לומר לך תודה....
תודה שעם כל מה שקרה בנינו הצלחת להוכיח היום שאתה חבר אמיתי.
תודה שהוכחת לי שגם אם רבים, צועקים, בוכים ונפגעים זה לא משנה את המקום שנתפס בלב.
הפתעת אותי בשיחה שהיתה.
לא האמנתי שאי פעם נצליח להפתח אחד לשניה, ובטח שלא האמנתי שאני חשובה לך עד כדי כך.
אני אומנם קצת מלאת אלכוהול והעייפות לא ממש תורמת...
אז....
תודה 😄

אוהבת אותך
}{

כמה מאיתנו עסוקים במרדף האינסופי אחרי האושר?

כולנו רוצים לקום כל בוקר מחייכים ומאושרים.
מהו בכלל האושר הזה?
ואיך ניתן להשיג אותו?

תמיד חשבתי שאם תהיה לי העבודה שחשקתי בה, בן זוג שאני אוהבת, חברים טובים ובריאות אני אהיה מאושרת.
כמה פעמים נגעתי בכל הנק' הללו ועדיין לא הרגשתי מאושרת?
המון!

כל הדברים הללו הם בעצם מוצרים נילווים לאושר. ומה שאני עושה זו בעצם התניה.
כלומר:
אם באמת תהיה לי עבודה, אהבה וכו.... אני אהיה מאושרת.
אך מי אמר שהאושר מגיע בהתניה?

עכשיו יקומו כמה חכמים ויגידו:
"בוקר טוב אליהו... עכשיו הגעת למסקנה?"
אז כן...
שאני מסתכלת על עצמי מהצד אני רואה איך בכל 27 השנים של חיי אני "רדפתי" אחרי האושר והתנתי אותו במקום לקחת עליו אחריות.

האושר הוא פנימי, ומותנה בדבר אחד:
היכולת שלי לקבל את עצמי.

ביום שאני אסתכל במראה ואראה בדיוק את מה שאני רוצה, זה יהיה היום המאושר בחיי!!

עכשיו אני הולכת ללמוד אחריות מהי 😄

כבר ציינתי שאני בהתבגרות מאוחרת?
אבל, עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא 😄

שיהיה יום נפלא לכולם

דילמה חדשה.
כפי שכבר התעדכנתם בפוסט הקודם, רוב עבודתי תהיה מול חברות בצפון (למען האמת לא רוב.. נכון יותר לומר כל העבודה)
עכשיו, עלתה הצעה לעבור לצפון ודוקא מכיוון אחד הבחורים שאיתם אני צריכה לעבוד.
נכון, אולי דעתו לא נטרלית והוא חושב מה יצא לו מכל הסיפור.
אבל זה היה מוזר לשבת איתו ולדסקס על עינייני עבודה ואח"כ לקבל פון, כאשר הוא ידע שאני על הרכבת חזרה ולשמוע את המחשבות שלי יוצאות מפיו.
אבל יש כ"כ הרבה דילמות ללמה כן ולמה לא...

אני יודעת שזה יכול להיות מדהים,
* להיות קרובה לאנשים מולם אני עובדת (שכולם צעירים ומדהימים ) מה שיתן לי כל יום "בעיטה בישבן" ויגרום לי לא להתפזר יותר מידי במהלך היום.
מצד שני, ברור לי שהעבודה תהיה אינטנסיבית יותר ותמשך כל יום לשעות הערב המאוחרות אם לא ללילה..

* ישנה האופציה שאני אגור עם חברה טובה ויודעת שזה יגרום לי לאושר מהמקום שאני ממש אוהבת אותה והיא תמיד מזרימה אלי אנרגיות חיוביות.
מצד שני, אני מתרחקת מכל החברים שלי פה וזה המון 😒
ואת, כן את... אל תפגעי את המון עבורי ועצם זה שאני שוקלת את העניין צריך להחמיא לך 😄

* משפחה
זו דילמה בפני עצמה...
אני ילדה כ"כ מפונקת שקשורה לבית, איך אני אסתדר לבד?
פה אין לי מה להוסיף יותר מידי... מי שמכיר אותי מבין לבד.

* עצמאות
או... זה חשוב!
לקחת אחריות מלאה על החיים שלי ולצאת לעולם...
ת'אמת כבר היו אופציות כאלו בעבר, רק שתמיד חזרתי לבחור בדרך הקלה.
בנושא הזה אני חושבת שהפחד הגדול ביותר הוא לגלות שאולי אני בכלל לא מסוגלת?

לסיכום,
הכל מסתכם בהאם לי כיסי יש את האומץ לקום ולעשות את השינוי הזה?
כ"כ רוצה לצעוק כן... אבל הגוש הזה בגרון שנקרא פחד חוסם את מיתרי הקול.
אני הרי יודעת בפנים שזה אחד הדברים שבאמת יכולים לעשות טוב, ותמיד תהיה את האופציה לחזור...
ואולי זה בדיוק מה שמפחיד?
האופציה לחזור..
ושוב להוכיח שלא הייתי מסוגלת...

פאק, למה הכל כ"כ מסובך?
או שזה בכלל לא מסובך ורק אני עם כישרון לסבך הכל?

טוב,
נחזור לעבוד...

הכל זה עיניין של בחירות בחיים...
אז אני בחרתי היום לאחר המון חששות להצליח ובגדול.
נסיעה ארוכה ומרגיעה ברכבת שנתנה לי עוד כמה שעות של הירהור...
בכלל לדעתי יש משהו מאוד מיוחד בנסיעה ברכבת.
יש את השקט (בתנאי שאין איזה ערס שצועק בפלאפון), תחושת רגיעה, נוף שמתחלף בשניות ומצליחים לראות ים ושדות.
שתי הפגישות עברו בהצלחה והשלישית נסגרת מחר, סופסוף הראש היה נקי ועבד.
קיבלתי המון מחמאות ואפילו אמרתי תודה (רואים.... אני לומדת לקבל) גרררררר...
תקופה לא קלה מתחילה..
תקופה עם המון השקעה (נגמרו הבריחות באמצע יום עבודה)
התקופה הזו תביא עימה המון יצירה, צמיחה ובעיקר תעזור לי בחיזוק הביטחון העצמי.
אני כבר מרגישה את האדרנלין שזורם לו בכל העורקים וגורם לי להתעוררות רצינית.
בקיצור,
עבודה קשה, אנשים מדהימים שילוו אותי לאורך הדרך והמון שאיפות שמחכות למימוש.

אפילו הספקתי לחטוף קפה קצר עם חברה מדהימה 😄

מקווה שהכל באמת ילך כפי שאני רוצה...
וכן.... אני יודעת...
הכל תלוי בי!!!!
ולי יש את כל הכלים 😄

הולכת למקלחת חמה וארוכה ואחריה צוללת לשינה מתוקה.

לילה טוב עם המון אהבה לכולם
}{

רוצה להאמין שהכל דימיון.
רוצה להאמין שזה לא נעשה בזדון.
רוצה להאמין שעדיין יש בך את החמלה.
ולא רוצה לדעת שהפכת לחלאה.

בוקר של שמש.
פון קצר שאחריו מצאתי את עצמי (שוב) בורחת מוקדם מהעבודה.
סשן עקבים שהעביר אותי חבר טוב ועליו קיבל בכי פולני.
טיול קצר בשכונת נווה צדק המדהימה.
ארוחה טעימה שכללה קובה סלק ואורז (מה שהזכיר לי שאני כנראה צריכה לחזור ולצאת עם עיראקים).
שיחה חברית מחזקת ואוהבת.
כמעט דרסה אותי משאית (מה שגרם לצחוק בנינו מאחר וגם הוא שותף לכל הקורה פה בבלוג) אך לשימחתנו זה הסתיים בחריקת בלמים.
הוא כמעט שבר את הרגל כאשר היא נתקעה לו בבור על אי התנועה (מה שהוכיח ששנינו מנחוסים)

ואני באופוריה מרגישה כאילו הולכת על ענן.
לעולם לא האמנתי שיהיה לי כ"כ טוב להתעמת עם עצמי (מעניין מי שאיתנו תנצח...)

עכשיו מחכה לאקס אקס שיגיע ונשתה קפה.
אין לי מושג מדוע הסכמתי בסופו של דבר להפגש איתו.. אך כנראה שמה שצריך לקרות קורה... ואולי יש פה עוד מעגל שממתין להחתם.

מחר יום עמוס, נסיעה צפונה.
נשמע נחמד, רק חבל שלמטרות עבודה 😒
למען האמת קצת מפחדת ממחר...
אלו לא פגישות עם לקוחות, אלא פגישות עם חברות נוספות שאיתן אני צריכה לתכנן פרוייקטים משותפים.
מפחדת שמכל הבלבול אצלי אני לא אהיה מרוכזת והכל יתפוצץ.
אלו פגישות שחיכיתי להן כ"כ הרבה זמן, יש בהן פוטנציאל כספי אדיר ואם הן יתפספסו לי זה לא יהיה נעים במיוחד. (לא רואה את עצמי מסבירה לבוס איך פספסתי... ויודעת שלא תהיה פה הבנה)
אולי הציפיות שלהם הן אלו שמפחידות אותי. הפחד שאני לא אהיה מספיק טובה ולא אענה על הדרישות...
ואולי זה בכלל הפחד שאם אני אקח את זה על עצמי, לא תהיה לי ברירה ואני אהיה חייבת להשקיע..

יש לי לילה שלם לשנן:
אני הכי טובה!! ואני אצליח!!!!!

לילה טוב עם המון חלומות מתוקים לכולם.
}{

כנראה שהפוסט הקודם לא היה ממש ברור.
לא, באמת שאין לי רצון למות!
אני פשוט מאמינה שמהות הבלוג היא בעצם ל"הקיא" את כל המחשבות. בין אם הן טובות ובעיקר אם הן רעות.
כאשר אני כותבת פוסט אני לא באמת מצפה שאותם אנשים יצליחו לרדת לסוף דעתי.
מהסיבה שאם אני עדיין לא הצלחתי להבין את נפשי המסובכת וכל המחשבות שהיא מביאה עימה, אין סיבה שמישהו אחר יצליח לנתח מחשבה זו או אחרת שמתרוצצת אצלי עמוק בפנים.

הימים האחרונים מביאים עימם המון תחושות חדשות, הבנות, תהיות ובעיקר בלבול.
את הימים האלו מלווה צליל מאוד נעים, צליל אסימונים "שיורדים" וזה נפלא.
אין כעס, שמחה,אהבה ושנאה...
אבל בהחלט מתחילה להיות קבלה.
לא קבלה שלי ממישהו אחר...
קבלה שלי עם עצמי.
וזהו צעד קטן מתוך תהליך שלם ומסובך.
הרי אם רוצים ללמוד לקבל מאחרים ולא רק לתת, צריך קודם כל לדעת לקבל את עצמך! עם הטוב ועם הרע..
אז הנה אני, מסתכלת במראה ומצליחה להודות בפעם הראשונה שכל מה שנשקף ממנה זו לא עטיפה יפה... או דמות מכוערת... או כל אותן שטויות שהצלחתי במיומנות רבה לשכנע את עצמי לראות.
מולי נשקפת ילדה:
ילדה מפוחדת.
ילדה שלא מאמינה שבאמת מגיע לה.
ילדה שלא מצליחה לשים בצד את כל אותם המקרים שקרו בעבר.
ילדה ללא ביטחון עצמי.
ילדה שמרוב שאין לה ביטחון עצמי מנסה להשיג שליטה על החיים של אחרים.
ילדה שמחפשת את התלות של האחר בה, ובכך בטוחה שתשיג את כל מה שבעצם היא מאמינה שלא מגיע לה.
ילדה שמרוב שהיא קטנה מנסה לגמד את האנשים שמולה.

יודעת שבדרך פגעתי פה ושם באנשים.
סביר להניח שהם אפילו לא יבינו על מה אני כותבת פה, או לא הרגישו בכלל כי נפגעו ממני.
הרי היתה לי את כל המיומנות להדגיש לאורך הדרך את צידקתי.
מצטערת על שחטאתי לכם ופגעתי.
דבר לא נעשה בזדון.

אני יודעת שיש פה הרבה אנשים שרוצים להיות שם, ולעזור לי לעבור את התהליך שהצבתי
לעצמי.
בקשה אחת לי אליכם,
אל תנסו להוביל אותי מפני שאולי הדרך שלכם היא לאו דוקא הטובה עבורי.
אל תנסו ללכת אחרי מפני שאין לי מושג לאן להוביל , ומהי הדרך הנכונה.
אם אתם באמת חברים שלי, פשוט תתנו לי למצוא את הדרך לבד ורק תהיו צופים מהצד, שתפקידם מידי פעם הוות מקור לעידוד.
המתנה הגדולה ביותר שאתם יכולים להעניק לי היא, היכולת שלכם לצפות מהצד ולתת לי לבוא ולבקש את עזרתכם.

תודה
}{