תלויה בין שמים לארץ

כנראה שהפוסט הקודם לא היה ממש ברור.
לא, באמת שאין לי רצון למות!
אני פשוט מאמינה שמהות הבלוג היא בעצם ל"הקיא" את כל המחשבות. בין אם הן טובות ובעיקר אם הן רעות.
כאשר אני כותבת פוסט אני לא באמת מצפה שאותם אנשים יצליחו לרדת לסוף דעתי.
מהסיבה שאם אני עדיין לא הצלחתי להבין את נפשי המסובכת וכל המחשבות שהיא מביאה עימה, אין סיבה שמישהו אחר יצליח לנתח מחשבה זו או אחרת שמתרוצצת אצלי עמוק בפנים.

הימים האחרונים מביאים עימם המון תחושות חדשות, הבנות, תהיות ובעיקר בלבול.
את הימים האלו מלווה צליל מאוד נעים, צליל אסימונים "שיורדים" וזה נפלא.
אין כעס, שמחה,אהבה ושנאה...
אבל בהחלט מתחילה להיות קבלה.
לא קבלה שלי ממישהו אחר...
קבלה שלי עם עצמי.
וזהו צעד קטן מתוך תהליך שלם ומסובך.
הרי אם רוצים ללמוד לקבל מאחרים ולא רק לתת, צריך קודם כל לדעת לקבל את עצמך! עם הטוב ועם הרע..
אז הנה אני, מסתכלת במראה ומצליחה להודות בפעם הראשונה שכל מה שנשקף ממנה זו לא עטיפה יפה... או דמות מכוערת... או כל אותן שטויות שהצלחתי במיומנות רבה לשכנע את עצמי לראות.
מולי נשקפת ילדה:
ילדה מפוחדת.
ילדה שלא מאמינה שבאמת מגיע לה.
ילדה שלא מצליחה לשים בצד את כל אותם המקרים שקרו בעבר.
ילדה ללא ביטחון עצמי.
ילדה שמרוב שאין לה ביטחון עצמי מנסה להשיג שליטה על החיים של אחרים.
ילדה שמחפשת את התלות של האחר בה, ובכך בטוחה שתשיג את כל מה שבעצם היא מאמינה שלא מגיע לה.
ילדה שמרוב שהיא קטנה מנסה לגמד את האנשים שמולה.

יודעת שבדרך פגעתי פה ושם באנשים.
סביר להניח שהם אפילו לא יבינו על מה אני כותבת פה, או לא הרגישו בכלל כי נפגעו ממני.
הרי היתה לי את כל המיומנות להדגיש לאורך הדרך את צידקתי.
מצטערת על שחטאתי לכם ופגעתי.
דבר לא נעשה בזדון.

אני יודעת שיש פה הרבה אנשים שרוצים להיות שם, ולעזור לי לעבור את התהליך שהצבתי
לעצמי.
בקשה אחת לי אליכם,
אל תנסו להוביל אותי מפני שאולי הדרך שלכם היא לאו דוקא הטובה עבורי.
אל תנסו ללכת אחרי מפני שאין לי מושג לאן להוביל , ומהי הדרך הנכונה.
אם אתם באמת חברים שלי, פשוט תתנו לי למצוא את הדרך לבד ורק תהיו צופים מהצד, שתפקידם מידי פעם הוות מקור לעידוד.
המתנה הגדולה ביותר שאתם יכולים להעניק לי היא, היכולת שלכם לצפות מהצד ולתת לי לבוא ולבקש את עזרתכם.

תודה
}{