עוד מעט מסתיימת חפיסה של משהו שהתחלתי כשעוד היינו
עדיין יש דברים בחיי שנגעו בך, שנגעת בהם
עדיין יש דברים שהחלו כשעוד היית
עדיין יש דברים סביבי שהתחלתי כשעוד היינו, שכשעשיתי אותם הנוכחות שלך בחיי היתה ברורה ומובנת מאליו כמו האור שעולה בבוקר
אני עדיין יכולה לזכור את התחושה איך זה לא לדעת שיכול להיות אחרת, איך זה להתנהל בזחיחות השמורה לאלו שיש להם, שאינם ערים לשבירוּת, לאפשרות שיילקח.
לפעמים משתחל לתוכי זיכרון בודד שלא הספקתי להדוף ונתלה ומתנדנד מול עיניי ואני קוטפת וממוללת אותו עוד קצת, עוד רגע, לפני שאאבד לתמיד את תחושת נוכחותך לידי. באצבעותיי. באפי. בלחיי. מול עיניי.
לפעמים אני מרשה לי לאחוז לעוד רגע בזנב-זיכרון שכזה
לפני שארפה ממנו
והזיכרון, התחושה, הזנב ואתה
יתעמעמו וימוגו ויחמקו ממני
לתמיד.
ורק לווטסאפ שלנו אני לא מסוגלת להכנס, מאז. אף לא פעם אחת. אף לא מילה. עוקפת והולכת מסביב ונזהרת שלא להתקרב. מגודר סרטים צהובים, אזור אסון. סכנה גדולה.
