אני מלווה אותי יפה לדלת.
זה מה שאני עושה פה כבר חודש ומשהו.
משיבה לי נכסים אבודים של הכרה, מלקטת געגועים מפוזרים, עוטפת בחום ואורזת בעדינות רגעי חמדה שלא היתה כמוה.
אני...מנחמת אותי לבד ומספרת לי לבד מילים טובות וחובשת את הפצעים שלי לבד וזה הכי עצוב בעולם וזה, זה הפצע שמסרב להגליד.
זה כבר לא באמת משנה אם אתה קורא כאן או לא, תכלס כתבתי כאן כדי להתאבל. כדי להביא לקבורה ראויה את מה שהיה החיים שלי בשנים האחרונות. כדי להיפרד מעליך בדרך אנושית, חמה, מכבדת ואוהבת אדם. כל מה שלא איפשרת.
וכדי להמשיך ולחיות ולנשום ולישון ולאכול ולאהוב ולשיר ולצחוק. כל מה שנלקח.
כבר
לא אכפת לי אם אתה קורא ומביט בסלידה בהתפלשות העגומה הזו שלי, מסתייג מהפירוק המביך (לי.הרי.אסור), מאוכזב מהכוחות שלי, אלו שתמיד סמכת עליהם וחשבת שבצילם אפשר הכל, ואני אתמודד.
לא אכפת לי אם אתה מאוכזב שהפעם אני לא.
לא אכפת לי כבר שראית לי פה את הקנאה שלי מבצבצת מהסדקים, ילדותית וקטנה ובוערת מעלבון. לא אכפת לי שתתפלא. שתבוז. שתידַחה. חח. מכפת. כאילו, מה תעשה? תשליך אותי בצד הדרך? יו האב אולרדי דאן ד'את.
כבר לא אכפת לי להיות יפה בעיניך, טובה, ראויה, חזקה.
לא אכפת לי שתראני כך, בעולבי. בפציעתי האנושה המפורקת הלא אסתטית ולא חמודה ולא מושכת.
הרי גם כאשר הייתי
מותק
ומושכת וטובה וחמה
לא היה די בכל אלו כדי שתחמול עליי,
כדי שתימַנע מלהכאיב לי ככ בסוף.
להיפרד היה כורח בלתי נמנע.
לשמוט אותי כך, אפילו בלי לומר שלום, היתה בחירה.
אפשר היה להנחית את המטוס נייס אנ' איזי. לא היתה חובה לרסק אותו על צלע ההר.
ביום אחד
בבת אחת
הפנית עורף לב בטן כף יד עיניים, ולחצת delete.
היה בןאדם בצד השני, אתה יודע?
לא נפרדת. נטשת.
אפילו שאתה מכיר אותי כמו שאף אחד לא, ויודע מה זה עושה
בתוכי.
נזק מפושט, כמו כדורי דום דום.
האיש שאהבתי
ואהב אותי
ראה את הכאב שלי, את השבר, את הפירוק
ראה,
והסיט את ראשו.
ואני צריכה לחיות עם הידיעה הזו חרוטה בי, לשארית חיי.
אתה רואה אדם בצל התאנה?
איני רואה אדם בצל התאנה.
אולי בצל הגפן שם מנוחתו?
איני רואה דבר, איני רואה
אותו
וואלה, יודע משו, לא רק אני אצטרך לחיות עם זה.
גם אתה.
