ממש היום, לפני שנה, בדרך חזרה מהזריחה בכנרת,
עצרתי בצומת מסוימת,
דילגתי מעל בטונדה
תחבתי יד לתוך צינור בטון ושליתי משם משהו קטן שהשארת לי שם.
נכנסתי חזרה לאוטו, ענדתי אותו מיד ונסעתי כל הדרך הביתה מקפצצת מאושר, ספוגת אהבה, הלומת מתיקות, חלוּמה.
אני זוכרת שהיו אלה השעות האהובות של שישי אחהצ וברדיו התנגן השיר "הנה שנה עוברת" של הדודאים. אני זוכרת את השורה "אני רוצה לומר לה ואינני יכול,
אבל בלה לה לה לה אומר את הכל" מתיכה לי את הבטן.
אני זוכרת ששרתי אותה בלב עוד ימים רבים אחכ.
היום הסרתי את האחרון שבהם.
לקח לי זמן, להסכים. להיות מסוגלת. לוותר. להכנע.
בניגוד לפעמים האחרות שבהן הסרתי דבר או שניים, הפעם זה לא היה בבעיטה או בכעס, רק בתנועות כבדות של תבוסה מרה וכאב מפלח.
שום כוחניות לא היתה בצעד הזה, ושום עוצמה, אם תטעה לדמיין. רק ריקנות נוראית ועצב ותשישות גדולה וצער אינסוף.
אינסופי.
בחודש וחצי האחרונים
הסרתי אותם אחד אחד
כל פעם קצת
מקלפת אותך מעליי
מקלפת אותי שהייתי שלך
מקלפת אותי שרציתי רק ככה, ורק איתך ורק בתוך אלומת האור שיוצרות עיניך ורק בתוך העיגול שמקיפות אצבעותיך
מקלפת אותי מעליי, את הבפנים הרך והמתמסר הזה שנגלה רק לעיניך.
והיום, הוסר האחרון שבהם.
הראשון והאהוב מכל.
ההוא שלא הסרתי אפילו פעם אחת בכל שנותינו.
אתה אינך עוד
וגם אני, כפי שהייתי, אינני כבר.
