הדבר הראשון שעשיתי, הראשון, מיד לאחר אותה שיחת טלפון שאחריה האדמה רעדה, באותו יום ראשון אחהצ, היה לפתוח מייל ואז ניק ואז בלוג. אחד אחרי השני. תק-תק-תק.
ככה, באותה תנוחה כמו שהייתי בתום השיחה ההיא, בלי לזוז, בלי לנשום, התנפלתי על המבוך הטכנולוגי שבדכ אני מתקשה בו. בעיניים פעורות, בפה חרב, בתנועות קפואות. תק-תק-תק.
אפילו בלי לבלוע את הגוש המפלצתי, שצמח לי בבטן וטיפס אל הצלעות והתיישב על פתחי האויר.
כבר חודש וחצי שאני לא מצליחה לנשום עד הסוף.
(ומה, אלך לרופא ואגיד לו, אני לא מצליחה לנשום עד הסוף, אני חושבת שמשהו נשבר שם ואין איטום והאויר יוצא מהפתחים?)
אבל בלוג-אֵבֶל, יש.
תק-תק-תק, בידיים חשופות, בבהילות, בדחיפות, באינסטינקט חייתי, כריתי את הגומחה הזו.
שיהיה לי איפה להתחבא ואיך לנשום, כשהמים יציפו הכל.
והם גאו והציפו מהר משחשבתי. הציפו הכל.
הכל.
חמור הרבה יותר משיכולתי לדמיין. ולא היה מחבוא ולא היתה פיסה יבשה ולא נותרה חלקה אחת יציבה לעמוד עליה.
וטבעתי.
ידיים טובות וחזקות ואוהבות נשלחו אלי, למשות.
פה וגם בחוץ.
ואני, רציתי רק את זו שלך.
בלעתי מים, נחנקתי, ניסיתי להאחז בכל מה שהיה אפשר, הכבדתי, הקשיתי, סרבתי להינחם, כמעט הטבעתי איתי את האוחזים בגלגלי ההצלה.
והתחפרתי בבלוג.
בתוך הבלוג הזה בוססתי ביגון וברגעי האושר שהיו, עיבדתי, איבדתי, כאבתי בשאגות וברמזים וביללות חייתיות.
כל שביקשתי היה הכרה. תוקף: אני הייתי. זה קרה. היינו.
ביקשתי ובכיתי וצעקתי ובעטתי ודיברתי מילים טובות וחמות וכעסתי והטחתי ואהבתי- אבל דבר מכל אלו, ממני, לא חדר אותך. איך אפשר להסביר לך כמה זה מוחק?**.
כי אני...אני הייתי, אתה יודע? הייתי ממש. דמות שלמה ומלאה וחיה. ומרגישה וכואבת ואוהבת.
וחלקתי ובצעתי ופרסתי לך ומרחתי לך חלקים ממני והייתי. בן אדם. הגיע לי שתנופף לי לשלום בטרם תעלם, שתגיד: היית. ראיתי. יודע.
רק את ההכרה שלך ביקשתי, טבולה בחום. ודי.
לדעת שהיינו, שכואב מוות, שיכאב פיצוצים ועכשיו ביי.
ככה סוגרים בלי להשאיר חור. אתה מכיר חור, נכון? יודע מה הנזק שלו, נכון? יודע למה הוא דן אותך, נכון?
ובכז, גזרת עליי חור.
ובשולי החור חרוט במחט מרעישה ורוטטת:
לא ראויה.
לא הייתי ראויה למילות פרידה, למילים טובות, לנחמה, להכרה, במה שהייתי ובמה שהיה. לא הייתי ראויה לחמלה, לליטוף אחרון, להשקטה, גם כשידעת עד כמה ועד איפה מגיע הכאב והפירוק שלי (תגיד, איך זה לעמוד מנגד ולראות את זה קורה ולא למצמץ?) . לא הייתי ראויה לשנה טובה. לא הייתי ראויה לסליחה. לא הייתי ראויה לקיום הבטחות ואפילו, לא לקיום שבועה.
ואיך משקמים את זה, תגיד? איך משתקמים מזה, תגיד?
בתקופה הכי קשה ומטלטלת בחיי, בה אני זקוקה לכל הכוחות שלי כדי להתמודד עם מציאות קיומית בלתי אפשרית (יומיומית, אגב, אם הרשית לעצמך לדמיין אחרת), בחרת שלא להשקיט, שלא לומר מילה, לעמוד מנגד ולצפות בפירוק שלי, רגע אחרי רגע. בידיים שלובות.
כן, נו, אני צוחקת על עצמי בעודני כותבת את המילים "לעמוד מנגד ולצפות". שהרי גם זה דורש מידה של אכפתיות. וגם זה, כבר איננו. אפילו לזה, איני ראויה.
בתקופה הכי קשה בחיי, הותרת אותי מרוקנת מכל תוכי, מוטלת כחפץ מנופץ ושbור, ועכשיו לכי תחזיקי את הכל וכולם.
גם אתה ככה צריך? אני יודעת.
רק שלך, היו את המילים פה. את החום וההכרה במה שהיה, במה שהיית.
האופן בו נטשת פער בי חור.
הבלוג הזה היה ניסיון לגרד שאריות הכרה ותוקף למי שהייתי ולמה שהייתי,
לסתום את החור
גם בלי המילים שלך
(שהיו יכולות להשקיט את כל הסערה הזו ברגע)
ההעדרן, דן אותי לחיי נדודים.
אין לי רגע אחד של נחמה, אין לי הפוגה, ולא רגע אחד של שקט לעגון בו.
אם מישהו שאהב אותי היה יכול לפצוע אותי ככה,
המסקנה עצובה ככ.
הדרך שלי פה מסתיימת, קוששתי בעצמי לעצמי הכי הרבה הכרה שיכולתי, ותיכף הגיעה העת שלי לסיים.
אפשר לחלוק על מהות בלוג-האֵבֶל שלי ועל נחיצות קיומו, אבל רק אני יודעת את תוצאות השיקלול של פאתטיות, האחזות, תקווה, יאוש, צורך, הכרה.
זה היה מעט אויר, לנשימה.
בקשית.
אם אתה מספר לעצמך שהתמודדתי, שיש לי כוחות, שאהיה בסדר,
אז תדע, שאני לא.
**אולי ככה:
"אביו נהג להוציא אותו מהחדר בכל פעם שכעס עליו, ויצחק עמד אז במשך שעות, או במשך רגעים שנדמו כמו שעות, מאחורי הדלת הסגורה, ובכה. הוא היה חסר אונים מול הגדול והחזק ממנו, שיכול לעשות בו מה שהוא רוצה. זה קרה לעיתים קרובות, משום שאביו הוציא אותו מהחדר לא רק כשכעס עליו, אלא גם בכל פעם שיצחק הפריע לו בעצם נוכחותו, בעיקר כשאביו אירח אחד מידידיו"
(הספר האדום, אסף ענברי)
הילד הזה? שום דבר שהוא יעשה לא באמת ישנה לאבא שלו ולא יפריע לו מלעשות את מה שהוא עושה, להרחיק. שום דבר שהילד יעשה, יבכה, יכאב- לא ישנה. הוא חסר ערך. חסר משמעות. וניתן להכאיב לו מבלי לראות אותו.
ככה
מוחקים בן אדם. מבפנים.
