"תחייכי אליי אמרתי לך!"
אני מרימה מבט לאבא. הלחיים שלי רטובות מדמעות.
"תחייכי".
זה כל כך קשה. גם כואב לי וגם הוא ממש ממש כועס. איך הוא מבקש ממני לחייך??
זה לא מעניין אותו. הוא מרים במהירות את היד ומצליף בי בדיוק איפה שהנחית את ההצלפה הקודמת.
צווחה נפלטת ממני בעל כורחי.
"אני אפסיק רק כשתחייכי אליי" היד שלו על הפסים השורפים שהולכים ומתנפחים על העור שלי ואני לא יודעת אם זה עוזר או שזה רק שורף יותר. הדמעות ממשיכות לזרום ואני כבר לא יכולה להחזיק את הראש ולהביט בו. אני סחוטה.
"את יודעת שאני מחנך אותך להיות הילדה הכי טובה. את תוכלי לחייך תמיד- גם כשאת כועסת, גם כשאת עצובה- הפנים שלך יביעו אהבה וזה יתן לך כוח".
"אבא, בבקשה, אני מצטערת. המתנה פשוט היתה שם ולא יכולתי להתאפק, כל כך רציתי לראות מה הבאת לי". הוא צובט לי חזק מאוד בפטמה. "אני ביקשתי שתעני לי?" הוא מרים את הטון ואני מתכווצת, ועוד דמעה נושרת מהלחי לרצפה.
"כל מה שביקשתי ממך, זה שתרימי אליי את הראש, ותחייכי את החיוך הכי יפה שלך. ואז אני אפסיק" הוא מרפה מהפטמה והיא שורפת כאילו הוריד ממנה מצבט.
בדרך כלל מצבטים הם האביזר האהוב עליי אבל היום אני שונאת אותם. ושונאת את אבא.
זה כל כך לא פייר שהוא בוחר היום, מכל הימים, לחנך אותי. פאקינג ט"ו באב, הוא קנה לי מתנה ועכשיו הוא כועס שלא חיכיתי לו כדי לפתוח אותה.
מחר אני לא אוכל לשבת. אבל אני יודעת שהוא לא יוותר לי. הוא רוצה לשבור אותי, ולקבל את החיוך שיבהיר לו בפעם המיליון, שאני שלו, ושאני מאוהבת בו עד כדי כאב.
בלי שום הכנה נוחתת עליי הצלפה נוספת.
עוד צווחה. עוד דמעות.
אני כבר לא יודעת כמה זמן עבר מאז שהוא קשר לי את הידיים מאחורי הגב והשכיב אותי על הברכיים שלו.
"אבא!! בבקשה תפסיק! אני לא יכולה לחייך כשאתה כל כך כועס עליי!" הפעם הוא נותן לי לדבר.
"את יודעת ילדה שלי, שברגע שתתגברי על הכאב, ותחייכי אליי, אני אפסיק מיד לכעוס עלייך".
אני שומטת שוב את הראש, לא יכולה להחזיק, והדמעות לא מפסיקות לרדת. כל כך אכזבתי אותו.
"את, ילדה שלי, בחרת להיענות לחשקים שלך בלעדיי. בלי רשות. בחרת להיות שמחה בלי לחלוק איתי את השמחה שלך. אז עכשיו תראי לי כמה את שמחה".
"בבקשה אבא! אני לא יכולה", אני ממררת בבכי. הוא מנגב לי את הרוק מהשפתיים ולא אומר כלום. אני פותחת את הפה, להחזיק את היד העדינה עוד קצת עליי, בתוכי, אולי הוא יתן לי למצוץ את האצבעות, אולי… לא. ביד השניה הוא מנחית עוד הצלפה בדיוק איפה שהכי כואב.
בן זונה! כמה שהוא מדוייק!
רעד עובר לי בעמוד השדרה כשאני חושבת כמה עוד הצלפות אני הולכת לקבל הערב. אני מייבבת בקול קטן.
"קטנה שלי, את מפחדת מאבא".
אני מרגישה שמשהו בו מתרכך. הוא עדיין לא יוותר לי על החיוך, אבל אני כבר יודעת שעוד מעט זה ייגמר.
מתרכך?! my ass!!! הוא מצליף בי בחוזקה בלחי השניה של הטוסיק! אני צורחת מכאב, ועלבון.
"את יודעת טוב מאוד שאני לא אפסיק עד שתחייכי". היד שלו חופנת את הישבן, לוחצת כנגד הפסים המתפקעים מן העור. בדיוק ל3 שניות, ואני חוטפת עוד הצלפה באותו מקום. זה מרגיש כאילו העור נקרע! הראש שלי נזרק למעלה בכאב וניסיון נואש לקום, לברוח.
אבא מניח לי יד חזקה על הגב. "את תקומי רק אחרי שתחייכי אליי, אז אל תנסי אפילו להתרומם".
אני מובסת. הישבן שלי כל כך שורף. הכתפיים לא מצליחות להחזיק את הראש באוויר והן כואבות מהקשירה אחורה. ומבחינתו אנחנו יכולים להישאר ככה כל הלילה, לחנך אותי זה הדבר שהכי חשוב לו בעולם.
בן זונה! שילך להזדיין עם אחת הכלבות שלו מהקורבו. שילך להוציא את האגרסיות שלו עליה! שיכניס לה מכות רצח מצידי! רק שיעזוב אותי בשקט.
הצלפה נוספת. אנחנו כבר מזמן בדו-סיפרתי. אבל אני כבר לא בוכה. עכשיו אני כועסת! באיזה קטע הוא מחנך אותי בט"ו באב?! כולה פתחתי את המתנה שהוא קנה לי. אפשר לחשוב מה קרה?!
עוד הצלפה. מרוב כאב נדמה שנרדם לי הישבן. עכשיו אני מרגישה רק גלים של חום עולים מהעור החרוך.
עוד הצלפה.
עוד הצלפה.
וביניהן הוא אומר "אל תדאגי קטנה שלי, כשכל זה ייגמר אני אמרח אותך בקרם שיקרר את הישבן הרותח שלך".
הדרך שבה הוא אומר את זה, הדאגה שלו אליי, גם כשהוא מאוכזב, גם כשהוא כועס, פתאום נוגעת לי בלב.
איך הוא תמיד אוהב אותי, לא משנה כמה ילדותית ואימפולסיבית אני. כמה אני חושבת רק על עצמי.
הוא תמיד רק רוצה בטובתי. רק שאגדל להיות יותר טובה. יותר חזקה. יותר שלו.
והשפתיים שלי מתרוממות מעצמן, ובכוחות אחרונים אני מרימה אליו את הראש ומחייכת, ובוכה, ומחייכת. ואוהבת אותו כל כך.
