הוא מייבב בשקט. גור אדם פצוע וכנוע.
העור של הישבן מחורץ פסים אדומים בוהקים, שהולכים ומתנפחים.
הוא שוכב ערום על הצד, גוף קטן, מכונס בעצמו, כמו נדמה שמנסה לתפוס כמה שפחות מקום בחדר.
עדיין בכלוב, הבולבולון משתרבב בין הרגליים והביצים הנפוחות איתו. אני מבינה שדאדי לא נתן לו לגמור גם היום. וכבר עברו 10 ימים.
הדמעות ממשיכות לזלוג, חוצות את גשר האף ומרטיבות את הרצפה.
המראה מכמיר לב, ואני רוצה לחבק אותו, אבל דאדי אסר עליי מראש.
הסיבה שהוא הזמין אותי לסשן הזה היא הפוכה. הוא רוצה לחזק את הלב שלי, להקשיח. והוא רוצה לחנך את הגור. הוא רוצה שהוא ישרת אותי, ויענג אותי.
אבל איך הוא יכול? במצב הזה? הוא בקושי זז.
דאדי, שיושב על הכורסה שלו מעל הגור ומסתכל מלמעלה על הסיטואציה, רואה את הבלבול על פני.
הוא מסמן לי להתקרב. "אל תגעי בו".
למשמע הקול, הגור פוקח עיניים וכל גופו נדרך.
הוא מסתכל על דאדי, ואז אליי.
"גור, זאת הקטנה שלי" דאדי אומר. "היא הנשלטת שלי, ועושה כל מה שאני אומר.
מהיום, אתה תציית לכל מילה שלה, תענה לכל בקשה שלה, ותשרת אותה בכל דרך שתוכל. כך בעצם אתה משרת אותי, הבעלים שלך.
זה מובן?"
הגור מסתכל על דאדי ומחווה בראשו לחיוב.
"זה מובן?!" דאדי שואל בטון יותר חד.
"כן אדוני", הגור עונה בשקט.
"קטנה", אבא פונה אליי, "תגידי לגור מה תרצי שיעשה בשבילך. הוא אולי נראה עייף מאוד אחרי שקיבל כל כך הרבה הצלפות, אבל הוא להוט לשרת".
אני מבולבלת. אף פעם לא אמרתי לאף אחד מה לעשות. אף פעם לא דרשתי שירות.
דאדי רואה שאני לא מוצאת את המילים. אבל הוא מכיר אותי כל כך טוב, כאילו הוא מריח את הרטיבות שמצטברת בין רגליי מן המחשבה.
"קטנה, את אוהבת שמלקקים לך את הפות, נכון? מה דעתך שגור קטן ילקק אותך עד שתגמרי?".
איך הוא יודע שזה מה שרציתי לבקש, עוד לפני שאני ידעתי?!
"תגידי לו: גור, תלקק לי את הפות.
וקטנה, תגידי לו בדיוק איפה למקם את עצמו ואיך. הוא צריך ללמוד איך הנסיכה שלו אוהבת שמענגים אותה".
אני מרגישה את המיצים ממשיכים לנזול מתוכי.
והאומץ מתגבר בתוכי.
אני מתקרבת, ונעמדת קרוב לגור.
"שב על השוקיים". אני יודעת כמה זה כואב אחרי הצלפות טריות, אבל ככה בא לי.
אני מופתעת מהטבעיות שבה אני יודעת בדיוק מה אני רוצה, ואיך.
הגור מתחיל לזוז, מתרומם לאט.
יש לי סבלנות. אחרי הכל, הוא פצוע.
הוא מתיישב על השוקיים בקושי. אני מתקרבת עוד צעד לכיוונו.
"גור, תסיט את החוטיני שלי מהפות".
הוא מרים את ראשו. עכשיו הפנים ממש קרובים ואני מרגישה את נשימותיו על הירך שלי.
הוא מסיט את התחרה העדינה.
"תיכנס מתחתי גור. ותרים את הראש אל הפות".
הוא מציית.
מתקרב, ומרים את ראשו אלי. קצה האף מדגדג את השפה החיצונית וזרם של התרגשות עובר בי.
"לקק אותי גור".
העולם שלי מתערפל כשהלשון חורצת את הפות ומרפרפת על הדגדגן. הסיטואציה כל כך שונה, כל כך מגרה. והלשון שלו חלקלקה וארוכה, עוברת מעלה ומטה.
"מצוץ את הדגדגן גור" עכשיו אני כבר מרגישה בטוחה לצוות עליו. "תינק אותו".
הוא מבצע. ותוך כדי מרים עיניו אליי והמבט מצטלב. הוא כל כך כנוע. אבל עכשיו יש בו זיק של חדווה. הוא כנראה אכן אוהב לשרת.
אני בוחנת את גופו. הבולבולון התמלא בתוך כלוב המתכת ומטפטף על ירכו טיפות לבנבנות. זה מחרמן אותי עוד יותר. לדעת שהוא נלהב, לדעת שהוא כמה אליי, כמו שאני כמהה לשירות שלו.
הוא ממשיך לינוק את הדגדגן שלי, ואני קרובה לגמירה.
"גור, לקק שתי אצבעות, תחדיר אותן אליי, ותמשיך לינוק, ועם הלשון בסיבובים קטנים".
אני חוששת שזה ידרוש יותר מידי קואורדינציה, אבל כנראה שאבא בוחר אותם היטב.
הגור מבצע בצורה מושלמת, ואחרי דקה אני גומרת בפיק ברכיים, כמעט נופלת לו על הפרצוף.
שכחתי כמה כיף זה לגמור בעמידה.
הגור עוצר את היניקה, אך משאיר את האצבעות בפנים, ומביט בי, עם עיניים נוצצות.
אני מלטפת את לחיו.
"תודה גור טוב. אתה יכול להוציא את האצבעות לאט, וללקק אותן".
הוא ממשיך להביט בי. אולי מחכה לעוד ליטוף. ומלקק את האצבעות המסוככות, בתאווה. מוצץ אותן. מראה לי את אהבתו בעיניו ובפיו.
אני מתרחקת צעד אחורה.
"לכי לחדר שלך קטנה. ותחשבי מה עוד תרצי שהגור יעשה עבורך. נדבר על זה עוד מעט".
מהמסדרון, אני שומעת את אבא אומר לו "גור טוב. תמשיך לשרת אותה, ואתן לך את מה שאתה באמת רוצה".
הסקרנות מגרה אותי שוב, ואני נשכבת על המיטה בחדר שלי ונוגעת בעצמי.
אחרי כמה דקות אבא נכנס…
