אני מיישרת את הגב במושב האוטובוס כדי שהחתיך שכרגע נכנס ישים לב אליי, ואולי יבוא לשבת פה. מפנה מקום כמובן, ומעלה חלקיק חיוך מזמין.
זה עובד, והוא מתיישב.
"היי", מחייכת באמת.
"היי", הוא עונה. נראה מופתע.
אכן, זרים במדינתנו הקטנטונת לא מדברים זה עם זו בדרך כלל, אבל הוא חתיך, ואני נועזת היום.
"אני נוסעת לפגוש חברה. מה אתה מחפש בחיפה?"
"אני מרצה שם בכנס מחר" הוא עונה, והמחשבות כבר רצות לי בראש (לבד, מלון, לילה אחד, שתחפש אותי החברה…)
"כנס… מעניין, על מה אתה מרצה?"
"רפואה מקדמת בריאות".
הוא רואה שאני לא מבינה, וממשיך
"רופאים היום לומדים לאבחן, ולתת טיפול לאבחנה. הם לא רואים את האדם, את המכלול, ולכן הם גם לא יודעים איך לעזור לטווח הארוך. אני מלמד סטודנטים לרפואה איך להסתכל על השלם".
"אז אתה רופא?"
"כן. ומה את עושה?"
הללויה! התעניינות.
"תואר בהנדסה כימית", אני עונה, ורואה את הפרצוף המתרשם הקבוע. אפילו על רופאים זה עובד.
אבל השיחה דועכת.
ולא בא לי לוותר.
מוציאה את הפון, מתחננת לאלוהים שהוא לפחות חטטן מספיק בשביל להציץ במסך, ופותחת את הכלוב. גוללת בבלוגים.
עכשיו, זה קשה גם לשחק אותה קוראת, וגם להבחין האם הוא מציץ. אבל אני מחליטה פשוט לא לשחק אותה, ומרימה את המבט.
הו! עכשיו הוא מסתכל ישירות אליי.
"אני מבין" הוא אומר, "תכניסי את הפלאפון".
אההעהעה! זה עבד! אני מתה. אבל כל הגוף שלי ער ומוכן ורוצה.
"תכניסי" הוא אומר שוב. ואני מצייתת.
"אני הולך לגרום לך לגמור, כאן באוטובוס. אם את מסכימה, תגידי בקול 'כן אדוני'".
אף אחד באוטובוס לא מעניין אותי.
"כן אדוני" אני עונה בקול חושני, וקולטת את האישה במושב לפנינו זזה בהפתעה, כמעט לא מתאפקת מלהביט אחורה.
הדר' מחייך.
"תעצמי עיניים".
אני עוצמת, ומרגישה את היד שלו מונחת על הירך, בעדינות. מלטפת. מהברך כלפי מעלה.
יותר מידי זמן לא נגע בי גבר כמו שצריך. כל החננות האלה בפקולטה שלא נגעו באישה בחיים, תעזבו אותי כבר.
אני מתמסרת לתחושת הליטוף. והיא מתעצמת. הוא לוחץ קצת יותר חזק, בודק, ואני פותחת מעט את הירך לכיוונו, מסמנת לו להמשיך.
כל כך אוהבת לדבר עם הגוף.
והוא מבין.
ממשיך בין עיסוי לליטוף, מרפרף על פנים הירך.
אני פותחת עוד קצת את הרווח בין הרגליים.
הוא משתהה על המפשעה.
"את חמה".
"כן אדוני" אני מחזירה לחישה, ומרגישה את המיצים מרטיבים את התחתון.
הוא מעביר את היד אל הפות. מחזיק. חופן.
ואני נאנחת. מנסה להיות שקטה.
ויורדת עם הישבן במורד המושב ומפשקת עוד קצת את הרגליים.
עדיין בעיניים עצומות, וראש נשען על המושב, אני מרגישה את האצבעות שלו דוחפות קצת פנימה, לוחצות. אני מחניקה עוד אנחה.
הוא לוחץ עוד, מלטף, לוחץ, מעסה את הפות דרך המכנס הדק. אני מרגישה את הרטיבות.
במיומנות רבה הוא מוצא את הדגדגן, לוחץ אותו ומסובב. בהתחלה לאט.
אני נושמת בכבדות. ההבנה שאני הולכת לגמור עכשיו באוטובוס, על ידי גבר שזה עתה פגשתי, מטריפה אותי. והמגע שלו כל כך נכון!
הוא תופס את הדגדגן בין האצבעות וממשיך לסובב. אומיגאד!! בחיים לא אוננו לי ככה.
ולפתע אני מרגישה את הלשון שלו על הצוואר, מתחת לאוזן, ונשיכה חלשה אך משמעותית.
אני כמעט צווחת.
עם היד הוא ממשיך לענג אותי ומגביר את הקצב. קשוב לנשימות ולתנועות הגוף, הוא מלקק ונושך את הצוואר, ואת האוזן.
אני ממש מתקרבת, והוא תופס את הפות בחוזקה ולוחץ על הדגדגן.
הרגליים שלי נסגרות על היד שלו ורטטים עוברים לי בכל הגוף.
הוא משאיר את היד. משחרר לאט את הלחיצה. אבל לא עוזב.
אני פוקחת עיניים, ומרשה לעצמי להשעין את הראש על החזה שלו. מתרפקת.
הדר' מושך את היד בחושניות, מעביר בי עוד זרמים, ומעביר אותה מעל לכתפי, מחבק אותי.
אני עוצמת שוב עיניים.
בלחישה שקטה הוא אומר "הלילה את תייללי חזק".
