BLA BLA

החיוך יושב עלייך ממש יפה ברבית זנותית שלי,

תראי איזו מצית שווה קניתי לך ליומולדת

אבא ביקש היום את החוטיני האדום

Coke on his cock and I was ready to sniff every sin he’s ever done

מאז שנתפס לי הגב, נהייתי פריקית של עיסוי.
הפעם זו מטפלת קטנה ורזה  ואני תוהה איך הגוף הזעיר הזה מתכוון לשחרר משהו בגוף שלי.

אני מתיישבת על המיטה, לבושה רק בתחתון.
המבט שלה נעצר על הפירסינג בפטמות שלי.
"לא כאב לך?" היא שואלת.
"כי אצלי הן כל כך רגישות, כל מגע קל מגרה אותן."
"בהתחלה כאב," אני עונה, "אבל עכשיו הן חלק ממני."

אני נשכבת על הבטן, יודעת שהיא רואה את סימני הכוויות מליל אמש.
"זה כוויות," אני מציינת.
"משעווה חמה?"
"כן.
"זו הייתה פעם ראשונה שלך?"
כן, אני עונה לה וזה מבאס שגבר חד-פעמי משאיר בי חותם כזה מכוער, ממש השחית לי את העור המניאק!"

היא לא עוצרת כשהיא שומעת את זה, רק המגע שלה משתנה.
הליטוף הופך ללחיצה, ואז ללחיצה שמחזיקה עוד רגע.
היא מתקרבת אליי ולוחשת:
"יש כאן נקודת טריגר ממש רגישה
זה יכאב לך מאוד כשאלחץ עליה אבל נסי לנשום.
להתמסר לי.
להתמסר לכאב.
הלחץ עליה הוא שילוב של עונג וכאב, מאוד בדסמי.
בסוד אגיד לך שכשנוגעים בי בנקודה הזו,

הכאב הזה גורם לי לאורגזמה."

הידיים שלה, תוך כדי שהיא מדברת, כבר לא רק מלטפות.
הן חוקרות, לוחצות במקומות שלא נגעו בי ככה אף פעם.

היא גולשת אל אזור המותן, ועוד קצת למטה.
ממקמת את האצבעות באיזו נקודה נסתרת שם ולוחצת פנימה.
צרחה חזקה נפלטת ממני והיא לא מרפה.
"אני לא מתרגשת מצרחות," היא אומרת, "פיתחתי אדישות."

"תנשמי עמוק עכשיו," היא פוקדת.
נשימה.
ועוד אחת.
והיא מעמיקה עם האצבעות בתוכי עוד ועוד

'סעמק, כמה כוח יש לקטנטונת הזאת?'

האצבעות שלה ננעצות בי עמוק , כואב לי רצח ואז לאט לאט,  הכאב מתחיל להתפזר.

הגוף נפתח, מתמסר.

ומתוך הכאב, העונג מתחיל לטפס.

גלים נעימים מציפים לי את כל אזור המפשעה.
גניחה נפלטת ממני.
"נעים לך עכשיו, אה?" היא לוחשת, וממשיכה.

הנשימה שלי כבדה.
אני מתחילה לגנוח, לאט, ואז קצת יותר חזק.
אני מתמסרת.

היא קרובה, ממש נמרחת עלי 
קטנה, אבל עם חזה גדול,
שכרגע פשוט מונח כולו בתוך כף היד שלי.

הפה שלה גם קרוב,
לוחש לי:
"תנשמי. תהני.
תגמרי מהכאב המשחרר הזה.
תיכף הוא ייעלם 
ורק העונג יישאר."

מתגעגעת לאבא.
לעיניים הטובות שלו, שהיו סורקות אותי באהבה ואומרות:
"את נראית מיליון דולר, ילדה שלי. מגיע לך יותר, את יודעת?"
ואז היה מוסיף בחצי חיוך:
"למה בחרת לך חבר עם כזה ז' קטן, אה?"
ואני, נבוכה, שואלת איך אתה יודע אבא?
והוא, בקור רוח של אבא שרואה הכל:
"יש לי עיניים, ילדונת. אני רואה את הכלי שלו דרך התחתון."
ואז, כאילו חתם את דעתו המקצועית:
"אני רק מקווה שהוא מפצה אותך בדרך אחרת. כי אם קטן אז לפחות שיהיה שובב."

והתשומי [בעודף שלך] רק מצמיח אותו יותר ויותר

מתי מישהו האכיל אותך לאחרונה?

אני מבין שאף אחד עוד לא ממש הוציא את הילדה מתוכך

הממממ ממש מרטיבה אותי המחשבה על זה

ואם רק הייתי יכולה , הייתי מצלמת לכם עכשיו מוצץ קטן בין שפתי הפותי שלי כי זה מה שרץ לי בלופים בראש

אבל נו שוין, תסתפקו בזה בינתיים 👇

אני אוהבת אותו בדיוק ככה 
את החתול שלי, כשהוא סופר מסטול.
רפוי, חסר התנגדות, מגרגר עד אובדן הכרה
ואז אני הופכת אותו לכרית מגרגרת 
שלי.
מניחה עליו את הראש,
כשהאוזן שלי שוקעת עמוק בתוך הפרווה הרכה והרוטטת שלו.

גם אני כזו, לרוב.
סופר מסטולה.
רק שאני זקוקה לים של פרחים ירוקים כדי להגיע לשם.
והחתול המניאק שלי?
הוא צולל לזון הסטלני הזה בטבעיות, בלי שום מאמץ.

יש משהו ברפיון הזה שאני אוהבת.
הוא ההפך הגמור מהסטרס שבו אני חיה.
ובתוך הסטלה הזו,
גם היכולת שלי להכיל מתרחבת.
אני רכה יותר,
נוזלית יותר,
זורמנית יותר

צעצוע אנושי

האהבה שלו
מרגישה לי פתאום כמו הדבר הכי טהור בעולם.
אהבה אבהית.
כזו שלא מבקשת דבר,
רק נמצאת.
שקטה. בטוחה. סבלנית.
ואני לא רוצה שהיא תיגמר.

אבל האונה ההגיונית שלי צורחת:
פייק. את בפאקינג ביג פייק.
אני מסיטה מבט, מנסה לחמוק,
אבל אז ...
הוא חודר אליי.
חד. שקט. עמוק.
בלי התרעה.

הפה שלי נפער בהפתעה,
והמיינד נדם.

הוא תופס את הראש שלי בשתי הידיים,
לא באלימות, בנחישות.
נועל אותי עם העיניים.
ועכשיו הוא בתוכי
גם בגוף
וגם במבט.

אני בכלוב.
כלוב של אהבה.
הגוף שלו מעליי,
העיניים שלו עליי,
והידיים שלו מונעות ממני לברוח לשום כיוון.

הוא מתחיל לנוע בתוכי
בקצב קבוע, כמעט מונוטוני,
איטי כמו מנטרה,
מדויק כמו שעון פנימי
שמכוון רק עליי.

ברור שהוא בשליטה.
עלי.
על עצמו.
על הרגע.

והוא לא ממהר לשום מקום.
לא גונח, לא מזייף, 
לא מחפש סיום.

אז מה הוא פאקינג עושה לי?

מה הוא פאקינג רוצה?

הוא ממשיך לזיין אותי
באותה עקביות מתריסה
בלי לשנות דבר.
כמו מי שנשבע לשמור על הקצב
גם אם העולם יקרוס מעליו.

והעיניים שלו 
אותו מבט אוהב,
שקט, יציב,
מטלטל אותי ברכות שלו.

גם הזין שלו מושלם.
חם, חזק , קשיח.
שומר על אותה זקפה יציבה
כאילו נברא רק בשביל זה.
לרגע חולפת בי מחשבה 
אולי זה בכלל תותב?
אולי הוא עבר השתלה?

הוא קולט אותי.
מרגיש אותי 
אבל לא מתעכב על זה ולא מתנצל
פשוט ממשיך.

עשרים דקות.
שלושים.
ארבעים.
הקצב לא משתנה.
המבט לא נסוג.
האהבה לא נחלשת.

ואני רטובה.
רטובה בטירוף.
הכוס שלי מתהדק עליו בגלים חזקים וקצרים
יונק אותו פנימה.
רוצה עוד ממנו
עוד מאותו ז' עקשני.

בינתיים נגמרו לי המחשבות.
כי גם הן, בסוף, מתרוקנות.
ואני מבינה 
אני לא בתוך זיון.
אני עמוק בתוך סשן של חינוך חושי.
שיעור באי שליטה על הסוגרים של הרגש.

והלב שלי פתאום מוצף באהבה

הכוס שלי רוצה כבר לגמור 
לא מהתנודות,
לא מהמגע,
רק מהאהבה הזו.

ואני גומרת.
בבכי.
הדמעות פורצות החוצה כמו ממטרה בלי שליטה,
מטפטפות על הכרית,
מרטיבות לי את כל הפנים,
נמרחות עם הזיעה, עם הנשימה,
עם הרגע.

זו לא גמירה של גוף 
זו התפרקות של לב.
הרגש גאה מתוכי בגלים,
ואיתו מגיעה ההבנה:

אני גומרת
רק כי הוא היה שם איתי
כל כולו.
נוכח.
קשוב.
בלי לברוח לשניה
בלי לסטות ,אפילו לא לרגע , מהתדר.

והאהבה הזו שלו,
העיקשת, האבהית, השקטה 
היא שגמרה עליי.

זו הייתה גמירה מרגשת
האורגזמה הבוכייה הראשונה בחיי.

הוא לא זיין אותי. הוא ניווט אותי.

המגע שלו לא חיפש להגמיר אותי מהר
הוא רק נבנה.
לאט.
איטי, מדוד, עיקש.

הוא נוגע בי בתנועות רכות אבל מכוונות,
כמו מי שמכיר את כל הדרכים אל תוך הגוף שלי 
בלי לרוץ.
בלי לסטות.
רק בקצב שלו.

הוא רפרף בתסכול מתוק על שפתי הכוס שלי,
נעצר בדיוק על הקצה.
נוגע.
אבל לא נכנס.
רק שוהה.

אני מתחילה להרגיש את הקריז מטפס,
מושכת אלי את הזין המושלם שלו,
ומחליקה  אותו עמוק לגרון.
הוא קשה, חלק, פועם.
אני מנסה להכתיב את הקצב,
אבל הוא?
לא זז.

ידיים ארוכות,
נחושות,
מחזירות אותי לאחור
בדיוק כשהתחלתי לחשוב שאני מובילה.

הוא מניח אצבעות רכות על השפתיים שלי,
מלטף כמו לוחש 
"לא עכשיו."
ואז, שוב בתנועות מייסרות,
מטייל לי על הבטן,
על פנים הירך,
עולה ויורד,
שומר על קצב איטי
כמו העצלן מזוטרופוליס

אני מתחילה להניע את האגן
לנסות למהר ולהעמיק את המגע,
אבל הוא לא משנה קצב.
כלום לא משבש אותו.
הוא פאקינג על קרוז קונטרול.

קשה לי להחזיק את ההתנגדויות האלה מולו ואני מחליטה להרפות מההשתדלות

לאט לאט,
אני גולשת לתוך זה.
לתוך ההשהיה.
לתוך השקט שהוא מכתיב.
וכשאני כבר לא מנסה לשלוט,
אני מתפוצצת.
הגוף שלי משפריץ.
הנשימה שלי נקרעת.
והוא?
רק מחייך.
כמו מישהו שצפה בזה קורה עוד לפני שזה קרה.

אבל מה שקשה לי באמת,
זו לא הידיים שלו.
זה לא הקצב
זה המבט.

העיניים שלו טובות מדי.
אוהבות מדי.
רכות מדי.
כמו אהבה שנשמרה רק לי, רק בשבילי.
והוא מביט בי כאילו הוא רואה.
באמת רואה אותי

ואני, מרוב פחד,
מסיטה את הראש.
חותכת את המבט,
כמעט בזעם.
"אל תראה אותי ככה."

אבל הוא לא מוותר.
הוא תופס לי את הראש,
בידיים גדולות ויציבות,
ומחזיר אותי אליו.
אל תוך העיניים שלו.
בלי שאלה.
בלי אפשרות להימלט.

הוא עקשן.
אבל בשקט.
לא מגביה קול,
לא מנסה לשכנע.
פשוט נחוש.
להחזיר אותי.
להחזיר אותי לעיניים הטובות שלו
לצלול לתוכן

ושם 
כשאני בתוך המבט הזה

ואין לי יכולת לברוח 
הלב שלי נפתח

כי אני פתאום מרגישה הכי אהובה בעולם

וסעמק. אני תוהה לעצמי , איך זר מוחלט
שהכרתי אותו רק עכשיו

מצליח לגעת בי ככה?